צא [הערויס געהן] (קדושין כא) ת"ר ויצא מעמך הוא ובניו עמו א"ר שמעון אם הוא נמכר בניו נמכריו מכאן שרבו חייב במזונות בניו ואם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו אם הוא נמכר אשתו נמכרת מכאן שנתחייב במזונות אשתו וצריכא וכו' ומנין שהוצאה של שבת נקראת מלאכה שנא' ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה על יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש: [הפלאה שבערכין]צא קידושין דף כ"ב. ת"ר ויצא מעמך הוא ובניו עמו אמר רבי שמעון אם הוא נמכר בניו נמכרין מכאן שרבו חייב במזונות בניו ואם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו אם הוא נמכר אשתו נמכרת מכאן שנתחייב במזונות אשתו וצריכא וכו' עכ"ל. לפנינו איתא אם הוא נמכר בניו ובנותיו מי נמכרין מכאן שרבו חייב במזונות בניו כיוצא בדבר אתה אומר אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו אם הוא נמכר אשתו מי נמכרה מכאן וכו' ולכאורה נוסחות רבינו אמיתית דבנותיו מאן דכר שמייהו והראיה שסיים ג"כ במזונות בניו ולא נזכר מבנותיו כלום: שם ומניין שהוצאה של שבת נקרא מלאכה שנאמר ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש עכ"ל. עיין שבת דף צ"ו:
צאן [שאף] (יבמות סו) הכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל אלו הן עבדי מלוג אם מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה ואלו הן עברי צאן ברזל אם מתו מתולו אם הותירו הותירו לו פי' כגון בר ישראל שנתן לחברו ק' צאן בק' דינר וכל הוולדות והצמר והחלב יהיו חולקין למחצה לשליש ולרביע עד ג' שנים הן חסר הן יתר ואם מתו המקבל זה הצאן חייב באחריותן אסור דהוא אגר נטר לי פ"א צאן ברזל כל נדוניא שמכנסת אשה לבעלה ושמאה אותו בדמים עליו קיבל אחריות ונקרא להן צאן ברזל ואפילו כלה חייב לשלם (ב"מ ע) אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא ריבית אבל מקבלין צ"ב מן העכו"ם (ב"ק פח) אם אמרו בנכסי מלוג יאמרו בנכסי צ"ב:
צארי [ווענדען] (ע"ז ל) חזייה לההוא חוויא דהוה קא צארי ואתי להדיא פי' היה ממשמש ובא (אמר בנימין צר כתוב בנוסחאות): [הפלאה שבערכין]צארי א' עבודה זרה דף ל'. חזיי' לההוא חויא דהוה צארי ואתי להדיא פירוש היה ממשמש ובא עכ"ל. ובמוסף (א"ב צר כתוב בנוסחאות) עכ"ל בנסחאות ההוא חויא דצרי ואתי ופי' רש"י מבקע ובא כמו (פסחים דף מ'.) [צדיא דחיטי) צ"ל חיטי דאית בהו ציריא ביקוע כמו דמצרי זיקי דלקמן:
צארי [בינדען] (שם ל) פש לי' חמרא בכובא צאריה בפרנקא (אמר בנימין וצרונהי כתוב בנוס') (מנחות לז) האי מאי דצאריה לגלימיה לא עבד ולא מידי כמאן דשרי דמי פי' שהיתה טליתו ארוכה מאד וקיפל הכנף וחברו ושם בו ציצית לא עשה כלום מאי טעמא אע"ג דצייריה שקשרו כמאן דשרי דמי וחשיב כמאן דהוי הציצית באמצע הכנף והוא צריך להניחו בסוף הכנף כמלא קשר גודל ותנן נמי כל חמתות הצרורות שנקרעו כמוציא רמון אע"ג דצררן טהורות דחשיבי כמאן דשריין חוץ משל ערביים שהן צוררין אותן לכתחילה כשהוא חדש ואין תופרין אותו ואות הא' שבאמצע תעלה כמו צאן מן צנה ואלפים כולם שארית כל שרית ישראל (אמר בנימין לשון מקרא צרור כספו): [הפלאה שבערכין]צארי ב' ע"ז דף ל'. פש ליה חמריה בכובא צאריה בפרנקא עכ"ל. במוסף (א"ב וצרונהי כתוב בנוסחאות עד כאן לשונו עיין לעיל ערך פרנקא: שם מנחות דף ל"ו: האי מאן דצארי' לגלימא לא עביד ולא מידי כמאן דשרי דמי. פירוש שהיתה טליתו ארוכה מאוד וקיפל הכנף וחברו ושם בו ציצית לא עשה כלום מאי טעמא אף על גב דציירי' שקשרו כמאן דשרי דמי וחשיב כמאן דהוו הציצית באמצע הכנף והוא צריך להניחו בסוף הכנף עכ"ל. לפנינו איתא דצריי':
צב [פערלאנגען. געשטאלט] (ר"ה יא חולין ס) כל מעשה בראשית לקומתן נבראו לצביונן נבראו פי' לקומתן גדולים מלאים ולא קטנים שצריכין לגדל לדעתן נבראו ולא כדעת התינוקות. לצביונן נבראו לתוארם כלו' ביפיותן שנא' וכל צבאם ופי' לצביונן. פ"א כל שעתיד להיות לאחר זמן נברא עמו וכשנבראת בין בהמה בין אדם הראש נברא תחילה וכשנברא הראש היו הקרנים בראש ואח"כ נבראו הפרות היינו לקומתן לצביונן הקב"ה שאל להן רצונכם שאברא אתכם ולא אביתם לעלות תרגום ולא צביתין ורצונו תמימי דרך תרגום ירושלמי וצבי באילין דתמימין באורחתהון: [הפלאה שבערכין]צב א' ראש השנה דף י"א. חולין דף ס'. כל מעשה בראשית לקומתן נבראו לצביונן נבראו. פירוש לקומתן גדולים מלאים ולא קטנים שצריכין לגדל לדעתן נבראו ולא כדעת התיקונות. לצביונן נבראו לתוארם כלומר ביופיותן וכל צבאם ופירוש לצביונן. פירוש אחר כל מה שעתיד להיות לאחר זמן נברא עמו וכשנבראו בין בהמה ובין אדם הראש נברא תחלה וכשנברא הראש היו הקרנים בראש ואחר כך נבראו הפרסות היינו לקומתן לצביונם הקדוש ברוך הוא שאל להם רצונכם שאברא אתכם עכ"ל. הביא תוס' בשם הערוך קצת בנוסחא אחרת ע"ש:
צב [פעטט] (שם קכד) הנוגע בציב היוצא ממנו פי' השומן היוצא מן העור וי"א אם הפשיט העור ונשאר עליו כזית בשר ונגע אדם בריר שהוא כמים היוצא מבשר נבלה טמא: [הפלאה שבערכין]צב ב' חולין דף קכ"ד. הנוגע בציב היוצא ממנו פירוש בשומן היוצא מן העור וי"א אם הפשיט העור ונשאר עליו כזית בשר ונגע אדם בריר שהוא כמים היוצא מבשר נבלה טמא עכ"ל. בבבא קמא דף צ"ג. בתר מרי ניכסי ציבי משוך ולא פירוש רש"י כלום. וראיתי בחידושי אגדות למהרש"א כתב ציבי שמן מלשון הנוגע בציב היוצא ממנו בפרק העור והרוטב ועל דרך קרב לגבי דהינא ואידהן ע"כ. גם מצאתי בשבט מוסר שילהי פרק ט"ז פי' נמי הכי ע"ש. ונמצא כי הם אזלו לפי פירוש הראשון שכתב רבינו. ועין ברש"י ובהרב מברטנורה דלא פירשו הכי ועיין מה שכתבתי למסכת חולין משנה ד' פרק ט':
צב [ווילען] (כתובות קיא) ונתתי צבי בארץ חיים ארץ שצביוני בה מתיה חיים ודלמא הכי קאמר מייתינא עלך מלכא דקליל כטביא. בצבאות או באילות השדה אמר להן הקב"ה אם אתם משמרים את השבועה מותר ואם לאו אני אתיר את בשרם כצבאים או כאילות השדה: [הפלאה שבערכין]צב וי"ו בבא מציעא דף כ"ט: אבל שדא ביה ציבי לית לן בה עיין בערך חרש. פירוש כגון הדס וסיאה עכ"ל. במוסף וז"ל (א"ב לא פירש מימרא זו של בבא מציעא פרק ואלו מציאות בערך חרש ושם היה ראוי לפרשה ואולי פירשה שם ונשמט מנוסחאות שלנו עכ"ל. לא ידעתי מה קשיא ליה הלא הפירוש של ציבי פי' רבינו הכא כגון הדס וסיאה. ולמען נדע היכן אתמר לכך כתב רבינו עיין בערך חרש ר"ל דשם הביא המימרא אשר עליו נאמר בגמרא אבל שדא ביה ציבי וכו' והיינו בב"מ ובחולין. ועיין מה שכתבתי לקמן בערך צייץ: שם בסוף האות הנ"ל. חולין דף ק"ה: האי מאן דשדא מיא מפומא דחצבא משום צבייתא הוא וכו' ובמוסף (א"ב פי' קסמין וקש) עכ"ל. לפנינו איתא משום ציבתא. ופי' רש"י קיסמין וקשין שעל פני המים:
צב [געדעקטער וואגען] והביאו בניך בחצן תרגום וייתון ית בנך בציבין והצב גלתה העלתה תרגום ומלכתא יתבת ציביא:
צב [פאדען] אלו לציבין ולעונות ואלו לאספריטין ציבין ציבין של עונות (אמר בנימין פי' חוטים דקים וכן עונות):
צב [געווירץ קרויט האלץ שטרויא] אבל שדא ביה ציבי לית לן בה עיין בערך חרס (אמר בנימין לא פי' מימרא זו של (ב"מ כט) בערך חרש ושם היה ראוי לפרשה ואולי פירשה שם ונשמט מנוסחאות שלנו) פי' כגון הדס וסיאה (תענית כג) כי אתא דרא גיבי אחד כתפיה וגלימא אחד כתפיה (חולין קה) האי דשדי מיא מפומא דחצבא משום צבייתא הוא וכו' (אמר בנימין פי' קסמין וקש):
צבחר [ביססעל, וועניג] הלא עוד מעט מזעיר תרגום הלא עוד זעיר ציבחר:
צבע [שלאנגע] צבוע זה אפא עיין בערך אפא (ב"ר פ' ז) רב הונא בשם רבי מתניה הצבוע
צבע [דען פינגער אויף הייבען] (יומא כב תמיד כט) בזמן שהן שנים שוין הממונה אומר להן הצביעו תנא הוציאו אצבעותיכם למניין. (ירוש') מהו הצביעו הוציאו אצבעותיכם וכך היה הדבר מקיפין הכהנים ועומדין כמין כוכליאר והגדול אומר לחשוב ס' או ע' היה אומר חשבון יותר משהיו הכהנים והממונה בא ואח"כ נוטל מצנפת מראשו של אחד מהן ויודעין שממנו פייס מתחיל והממונה לא היה יודע החשבון עדיין ואחר שנטל המצנפת מודיעין לו החשבון והוא אימר להן הוציאו אצבעותיכם ומונה והולך כל האצבעות אבל לא הגופין שאסור למנות את ישראל ובמקום שמשלים החשבון הוא הזוכה (אמר בנימין תרגום הפיל פור צבע פיסא אולי מענין זה):
צבע [פערבען] (ערלה פ"ג) בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק (שביעית פ"ז) ממין צבעין ספיחי סטי' וקוצה (מגילה כד) אף מי שהיו ידיו צבועות אסטים לא ישא את כפיו וטבלתם בדם תרגום ירושלמי ותצבעון בדמא וכן וטבל הכהן אצבעי (סוטה כב) אלא מן הצבועין הדומין לפרושין כלומר לובשין שחורין לפנים:
צבע [הענקעל אויער] (כלים פכ"ה) כלי הקודש אין להם אחוריים ותוך ואין להן בית הצביעה עיין בערך בית צבע:
צבועים [ארטס נאמע] (בסוף חלה ובריש בכורי') אנשי הר צבועים הביאו ביכוריהם קודם לעצרת פי' מקום:
צבר [פערזאממלין] (יומא כב) צבר את הקטרת על גבי גחלים (תמיד כז) צבר את הגחלים על גבי הרצפה (עירובין צב) ציבור בגדולה ושליח ציבור בקטנה יוצאין ידי חובתן (אמר בנימין לשון מקרא זה שני צבורים): [הפלאה שבערכין]צבר א' עירובין דף צ"ב: ציבור בגדולה ושליח ציבור בקטנה יוצאין ידי חובתן עכ"ל. סוגיא זו הואיל ואתא לידן אמינא בה מילתא דתמוהא טובא. הנה הא דקטנה נגזרת אחר הגדולה ולא הגדולה אחר קטנה איתמר בגמרא לענין שליח ציבור וקיימא לן כך להלכה בש"ע סי' נ"ה סעיף ט"ז וי"ז. עוד איתמר לענין צואה בגדולה אסור לקרות קריאת שמע בקטנה בקטנה (אסור וצ"ל) מותר לקרות ק"ש בגדולה והכי קיי"ל בש"ע א"ח סי' ע"ט ס"ק ג'. אמנם מה דאיתא עוד בסוגיא אשה בגדולה וגט בקטנה מתגרשת אשה בקטנה וגט בגדולה אינה מתגרשת לא מצאתי בש"ע ובאחד מהפוסקים מפורסמים שפסקו והביאו הך דינא להלכה והיא נפלאה ממני. ובגליון הש"ס בעין משפט ונר מצוה אות קטן א' ציין על זה מיימוני וסמ"ג וטור וש"ע ולא נמצא. ובספר זכרון יוסף שחיבר גיסי הגאון מהור"ר יוסף שטיינהרט אב"ד בפירדא נרו' סי' ר' תמצא מה שהשיב לי על זה:
צבר [אויס שיטטען] ולא ישפך עליה סוללה תרגו' ולא יצבר עלה מוליתא:
צבת [האלם שטרויא] (שבת קמ) לא ניהדק איניש צבתא (כינייתא) אפומא דכוזינתא משום דמחזי כמשמרת (חולין סז) לא לישפי איניש שיכרא בצבתא באורת' דלמא פריש מינה לצבתא וכו' פי' מוך חדש וכדומה לו הני חלתא דדיקולי דחייטי בחבלי דצרי מדיחן דצבתא וכיתנא חיישינן וי"א לוף של דקל וכדומה לו: [הפלאה שבערכין]צבת א' שבת דף קל"ט: לא ניהדק אינש צבתא (כינייתא) אפומא דכוזינתא משום דמיחזי כמשמרת עכ"ל. לפנינו איתא לא ניהדק אינש כונייתא בפומא דכוזני וכו' וע"ש פי' רש"י: שם חולין דף ס"ז. לא לישפי איניש שיכרא בצבתא באורחא דלמא פריש מינה לצבתא וכו'. פירוש מוך חדש וכדומה לו עכ"ל. איתא בצבייתא באורתא דלמא פריש לעיל מצבייתא וכו' פירוש רש"י בצבייתא ציבי שמסננין אותו דרך עצים וקשים דקים: עוד שם עבודה זרה דף ע"ה. הני חילתא דדיקולי דחייטי בחבלי ?דצרי מדיחן דצבתא וכיתנא (מיישינן) צ"ל מיישנן. וי"א לוף של דקל וכדומה לו עכ"ל. חלתא עיין לעיל ערך חלתא דצבתא. פי' מין רש"י מין גמי לישק"א:
צבת [בערייטען] (ראש השנה יז) חזייה דחליש ליה עלמא טובא אמר ליה צביתו ליה זוודתא (נדה לז) אזל בר אבינא אמר לה לדביתהו צבית ליה זוודתא פי' הכיני לי תכריכים (חולין ס) בעינא דאצבית לחמא לאלהינו: [הפלאה שבערכין]צבת ב' חולין דף ס'. בעינא דאצבית לחמא לאלקינו עכ"ל לפנינו איתא נהמא. ופי' רש"י סעודה אתקן לו:
צבת [גארבען בונד] (ערובין צח) מצאת צבתין או כרוכות (מנחות עא) לא יעשה אדם כריכות אבל מניחן צבתין פי' כמו שול תשולו לה מן הצבתים:
צבת [צוואנג] (סנהד' נב) פותחין את פיו בצבת שלא בטובתו (כתובות עז) ושקיל ליה בצבתא וקלייה בנור' (גיטין נו) מייתינן צבתא ושקלינן לדרקון וקטלינן ליה (אבות פ"ה פסחים נד) ר' יהודה אומר אף הצבת בצבת עשויה פי' כלי הוא שתופשין בו כל כלי מתכות החמין. מלקחיה תרגומו צבתהא:
צבת [פעראייניגען זיך פערבינדען] (ברכות ו שבת ל) כי זה כל האדם כל העולם כולו לא נברא אלא לצבות לזה (סוכה נב) אורחא רחיקא וצבתין בסימא (פסחים פט) אפילו שבולת דלצבתא (ב"ק ט) התם צבתא דחרש קא גרים (ב"ב ס) אימא בברתא מצטבתא ברתא באימא לא מצטבתא פי' מתחברת יש ספרים שכתוב בהם לצוות בוא"ו אלו ג' צבתים אחרונים קרובי ענין הם: [הפלאה שבערכין]צבת ה' בבא קמא דף ט': התם צבתא דחרש קא גרים עד כאן לשונו. עיין שם ברש"י:
צד [זייטע בעזייטיגען] (יומא לז) דמצדד אצדיד פי' לא ילך תלמיד בצד רבו שהוא כנגדו ממש שהעושה כן הרי זה בור גם המהלך אחרי רבו הוא גם רוח אלא דמצדד אצדודי מקצתו כנגדו ומקצתו לאחוריו (יומא כה) כשהוא מזה למעלה מצדד ידו למטה פירוש נותן כף היד למטה ואצבעותיו כלפי למעלה ומזה וההזאה עולה למעלה מן הכפרת כנגד הכפרת מחוץ לכפרת חוזר ונופל למטה בקרקע וכשהוא מזה למטה מצדד ידו למעלה כלומר כף היד למעלה ואצבעותיו למטה ומזה כנגד עוביה של כפרת שהיא מצחה והיא טפחה כדאמרן ארון תשעה וכפרת טפח וההזאה יורדת ונופלת בקרקע מחוץ לארון נגדו (שבת קג) אמר שמואל המצדד את האבן פי' שמיישב אותו במקום הראוי לו תתאה בצדודי ועפרא פי' דרך הבנאין ביסוד מצדדין האבנים על העפר ומיישבין אותן (מגילה כו ב"מ סג) צד אחד בריבית איכא בינייהו פי' אם תהיה ההלואה ב' דינרין (בגמרא) וכיוצא בו הרי זו ריבית גמורה מב' צדדין גבימלוה וגבי לוה ושניהם עוברים אבל העושה שדהו מכר על תנאי גבי לוקח הוי רבית דאי מייתי ליה זוזי מהדר ליה בעל כרחיה אבל גבי מוכר לא הוי רבית דאי בעי לא מהדר ליה לעולם ולא אתי לידי רבית ואפילו למהדר ליה לא הוי רבית אלא כשיחזיר וכן מוכח מהשתא שיחזיר דשמא לא יחזיר לעולם רבית על מנת להחזיר פי' כשיבא לו מעותיו יחזיר מה שאכל מן הפירות רבי יהודה מתיר ותנא קמא אוסר (קדושין עד) ונוקמה בבת שלש שנים ויום אחד ואפילו כרבי שמעון בן יוחאי אם כן מצדה תברה בפי' ר"ח אם כן מצמדה תברה כלומר ממקום חיזוק זיווגה משם שבירתה שנמצא ממנה עצמה פירוכה: [הפלאה שבערכין]צד א' יומא דף נ"ה. כשהוא מזה למעלה מצדד ידו למטה. פירוש נותן כף היד למטה ואצבעותיו כלפי מעלה ומזה וההזאה עולה למעלה מן הכפורת כנגד הכפרת מחוץ לכפרת חוזר ונופל למטה בקרקע וכשהוא מזה למטה מצדד ידו למעלה כלומר כף היד למעלה ואצבעותיו למטה ומזה כנגד עביה של כפרת שהיא מצחה והיא טפחה כדאמרן ארון תשעה וכפרת טפח ונופלת בקרקע מחוץ לארון כנגדו עכ"ל. עיין פי' רש"י:
צד [פאנגען נאך שטעללען. טרויער מאהל] (שבת קלו) בריה דרב דימי איתיליד ליה ינוקא ובגו תלתין יומין שכיב יתיב קא מאכיל עליה א"ל אבוה צודנייתא קא בעית למיכל (מ"ק כ) מר עוקבא שכיב ליה בר תמוה סבר למיתב עליה ז' ול' יום על אתא רב הונא אשכחיה אמר ליה צודנייתא קא בעית (עירובין נד ע"ז יט) מאי לא יחרך רמיה צידו לא יחיה ולא יאריך ימים צייד הרמאי כלומר תלמיד הלומד ברמיות שלומד ואינו חוזר ללימודו ורב ששת אמר צייד הרמאי יחרך כלומר האי לא יחרך בתמיה וכי לא יחרך כלומר ודאי יחרך ישתמר בידו שלומד ברמאות שאומר לרבו אינו רוצה ללמוד עוד ואינו עושה כן אלא שרוצה לחזור לתלמודו פירוש אחר לא יחרך רמיה צידו כלומר אם לא יחרוך כנפי העוף רמייה צידו יעופו ממנו כך דברי תורה אם לא יחזיק בהם בטוב יעופו ממנו לא יחיה ולא יאריך ימים (בויקרא רבה אמור אל הכהנים ולקחתם לכם) אתציד ההוא לסטאה ואיחבש (בכי ימוך אחיך) צדינון וחבש' בפילקי (ראש השנה כב) ואם צודה להן לוקחין בידם מקלות פירוש אורב להם אדם כמו אשר לא צדה ופוחדים ממנו לוקחין בידם מקלות (בויקרא רבה בריש ויהי ביום השמיני) וצדי לי מן נטוריא:
צד [זיך מעגנען פערערט ווערען] בכל תושיה יתגלע תרגומו וכל מולכאנ' מצטדי וכל אויל יתגלע תרגומו וכל דשטי מצטדי נצדו עריהם מבלי איש (אמר בנימין ותרגום תהו ובהו צדיא ורקניא): [הפלאה שבערכין]צד ג' שבת דף ל"ו. ברי' דרב דמי אתיליד לי' ובגו תלתין ימין שכיב יתיב קא (מאכיל) צ"ל מתאבל עלי' אמר לי' אבוה צודנייתא קא בעית למיכל עליה עכ"ל לפנינו איתא צוורוניתא. וז"ל רש"י מטעמים שמאכילין את האבל. ובתוס' ז"ל שם צודניתא גרס בערוך לשון צידה ומזונות. ודע דבמועד קטן דף ך': איתא ברש"י צודינייתא סעודות באבל. ולכך לכאורה נראה דבשבת נפל טעות בספרים וגם ברש"י וצריך להיות כמו במ"ק צודינייתא וכגירסת הערוך: שם באות הנ"ל ראש השנה דף כ"ב. ואם צודה להם לוקחין בידם מקלות. פירוש אורב להם אדם כמו (שמות כ"א פסוק י"ג) ואשר לא צדה ופוחדים עמנו לוקחין בידם מקלות עכ"ל. ז"ל רש"י ואם צודה להם אורבים בדרך כמו (שמואל א כ״ד:י״ב) ואתה צודה את נפשי לקחתה והביתוסים והכותים היו אורבים להם לעכבם כדי להטעות את החכמים עד כאן לשונו ורבינו ניחא ליה להביא ראיה מן התורה דכתיב ואשר לא צדה וגומר ותרגום אונקלוס וְדִי לָא כְמָן לֵיה והיינו מלשון אורב כי כן אקרא דכתיב (דברים י"ט פסוק י"א) וארב לו וקם עליו תרגום אונקלוס וְיִכְמַן לֵיה וכן כתב רש"י להדיא אקרא ואשר לא צדה לא ארב לו צדה לשון אורב וכו' ואומד אני פתרונו כתרגומן ודלא כמן ליה וכו' מכל מקום לשון אורב הוא ע"ש שהאריך והרבה בראיות מופתיות. אמנם פירוש רש"י במשנה דהכא שהביא ראיה מקרא דנביאים צריך עיון קצת. ומצוה לפרק גם הרב מברטנורה שהביא ראיה מקרא דשמואל. ואולי להיות מלתא דדמי ליה בכולו דבמשנה איתא צודה ובקרא דשמואל ואתה צידה עדיפא להו לרש"י ולהרב:
צדיא [פויגעל] תרגום ירושלמי ואת הכוס ואת הינשוף ואת התנשמת וית קפופא וית שלינונא מן ימא וית צדיא:
צדון [פלאקס נאמע] (כלים פרק ד) שולי קיסים והצידונים פי' בערך קסם (חולין ס) צדונים יקראו לחרמון שריון תנא חרמון ושניר שני הרים של ארץ ישראל הם מלמד שכל אחד מאומות העולם הלך ובנה כרך גדול לעצמו והעלה לו שם על שם ארץ ישראל מרוב חביבות:
צדע [שלעף] צדעא ובת צדעא כבר פירשנו בערך צדעא (אמר בנימין תרגום והיתד ברקתו וסיכתא נעיצא בצדעיה):
צדק [פראם. טוגענדהאפט] (שבת קג) צדיק כפוף צדיק פשוט פי' צדיק שאינו עניו ויש צדיק עניו פירוש אחר כפוף בעולם הזה פשוט וגדול לעולם הבא (יומא לח) צדיק מעצמו פירוש כשנזכר צדיק מתברך הוא בעצמו כדכתיב זכר צדיק לברכה כשנזכר רשע אחד מתקללין כל הרשעים שנאמר ושם רשעים ירקב (ר"ה ד פסחים ח) סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור כך קבלנו מרבי משה הדרשן צדיק גמור פירוש צדקה חשובה היא אע"פ שהזכיר שיחיו בניו זוכה לחיי עד. צדקה תרומם גוי (ב"ב טו ובילמדנו בריש כי תשא ענין צדקה בירושלמי פיאה פ"א ובסוף פיאה סנהדרין צב) תנא דבי אליהו צדיקים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אין חוזרין לעפרן שנאמר והיה הנשאר בציון וגו' ואותן אלף שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש עולמו עושה להן כנפים כנשרין וטסין על המים בימים שנאמר על כן לא נירא בהמיר ארץ וגו' ושמא תאמר יש להן צער תלמוד לומר וקווי ה' יחליפו כח וגו' כל צדיקים שנאמרו בסדום צדיקם כתיב עיין בערך זקן.
צדק עבדא דנן מוצדק לעבדו כבר פי' בערך מצהר:
צדוק [נאמע] ובייתוס כבר פי' בערך ביתסין:
צדר [טרעדלע] (ב"מ קא) א"ר פפא בצדריותא אבל מאני תשמישיה דיקירי עליה לא (שם) א"ר פפא בצדרוי דיהבי אנשי ד' לק' פי' צדרוי מוכר בגדים של בעלי בתים מנהגם להוסיף לה ד' אמות לק' שירויחו אותם (מ"ק כז כתובות ח) והאידנא נהוג עלמא אפי' בצדרא בת זוזא (אמר בנימין בנוסחאות כתוב צרדא פי' בגד עב): [הפלאה שבערכין]צדר בבא מציעא דף נ"א. אמר רב פפא בצדרויתא אבל מאני דתשמישתי' דיקירי עלי' לא. שם דף נ"א: אמר רב פפא בצדרויי דיהבי אינשיד' לק'. פירוש מוכרי כסות של בעלי בתים מנהגם להוסיף להם ד' אמות לק' שירויחו אותם. במועד קטן דף כ"ז ובכתובות דף ח'. והאידנא נהוג עלמא אפילו בצדרא בר זוזא עכ"ל. במוסף (א"ב בנוסחאות כתוב צרדא. פירוש בגד עב) עכ"ל. במועד דף כ"ז. וכן בכתובות דף ח': פי' רש"י צרדא קנבוס: אמנם בב"מ דף נ"א. וגם דף נ"א: דאיתא צדרויי הרי דעל צדרא דהיינו הד' קודם להרי"ש נכון לפרש בגדי קנבוס וא"כ נראה בעליל דבמ"ק ובכתובות טעות הדפוס נתחלף. וצ"ל כמ"ש רבינו הערוך בצדרא בר זוזי:
צה [דארשט] תרגום צמאה לך נפשי צהית לך נפשי תרגום לקראת צמא לאפי צהיא:
צהב [גלענצען וויא גאלד]. (חילין כב ובסיפרא בפר' ואם מן העוף) תחילת הציהוב בזה ובזה פסול פי' ציהוב מדכתיב ושער צהוב והוא קרוב לגוון הזהב (מדות פ"ב) מפני שנאשתן מצהיב פי' מאיר ומבהיק (נגעים פ"ג) הנתקין מטמאין בב' שבועו' בב' סימנין בשער לבן ובשער צהוב דק (ובריש הפרק) צהבו פניו של יוסף הבבלי (מנחות סח) שתק ר' טרפון צהבו פניו של ר' יהודה (חולין ז)רצונך סעוד אצלי אמר לו הין צהבו פניו של רבי (פסחים קיב) צהבו פניו של רב ספרא (נדרים מט) א"ר טרפון היום פניך צהובים (כתובות קג) פניו צהובין סימן יפה לו פניו ירוקין סימן רע לו: [הפלאה שבערכין]צהב א' מנחות דף י"ח. צהבו פניו של יוסף הבבלי שם דף ס"ח: שתק רבי טרפון צהבו פניו של ר' יהודה ב"ר נחמיה חולין דף ו'. רצונך סעוד אצלי אמר לו הין צהבו פניו של רבי. פסחים דף קי"ג: צהבו פניו של רב ספרא. נדרים דף מ"ט: היום פניך צהובים. כתובות דף ק"ג: פניו צהובין ואדומין סימן יפה פניו ירוקין סימן רע לו עכ"ל. במנחות דף י"ח: פירוש רש"י צהבו פניו מחמת שמחה. וכן במנחות דף ס"ח: פי' רש"י שמחה. וכן פירש רש"י בחולין דף ו': אבל בפסחים דף קי"ג: לא פי' רש"י כלום וכן בנדרים לא פירשו רש"י והר"ן והרא"ש כלום. וכן בכתובות דף ק"ג: אהא דאיתא פניו צהובים ואדומים סימן יפה לו לא פי' רש"י כלום. ובזבחים דף י"ט פירוש רש"י צהבו מפני שמחה:
צהב [געפיהל ערגערונג] (מ"ק כד' היוצא במטה רבים מצהיבין עליו פירוש מרגישין ומצטערין:
צהב [פיינד זעליג זיין] (סנהדרין קב) משל לב' כלבים שהיו בעדר א' והיו צוהבין זה לזה (בויקרא רבה בצו בעניו שלמים) אמרין לה מגירתא כדו אתון צהובין. (בילמדנו ויהי ברד) אש וברד צהובין זה לזה כיון שבא זמן מלחמתה של מצרים עשה הקדוש ברוך הוא שלום ביניהם וכעסתה צרתה תרגומו ומצהבא לה: [הפלאה שבערכין]צהב ג' סנהדרין דף ק"ה: משל לב' כלבים שהיו בעדר אחד והיו צהובין זה לזה עכ"ל. לשון רש"י צהובין כעוסין כאדם שכועס פניו צהובין:
צהל [שרייען, קלינגען] (סוטה מב) אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים פי' צעקת הסוסים נקרא צהל כדכתיב מקול מצהלות אביריו ואביריו הן הסוסים היפים כדכתיב שעטת פרסית אביריו ומדהרות דהרות אביריו ובלשון ישמעאל צהל אלכיל:
צהר [ליכט, גלאנץ, ריין לוטער] (ביצה יד) ודלמא מאתמול עבדוה חזייה דהוה קליף צהריה פי' מקום שנקלף מגהץ דמתחזי שהיום נקלף ציהריה כמו צהר. (קדושין לז) אמר להו לא צהריתי פירוש לא נתבררה השמועה כצהרים לכם לא קיימא לן כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וזה לא זרע חרצן: [הפלאה שבערכין]צהר קידושין דף ל"ט: אמר להו לא צהריתו. פי' לא נתבררה השמועה כצהרים לכם לא קיימא לן כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת ידו וזה לא זרע חרצן עכ"ל לא קיימא לן פירוש בתמיה:[הפלאה שבערכין]צהר ברכות דף ל"א: לא ארוך ולא גוץ ולא אוכם ולא צחור (לפנינו איתא ולא אלם ופי' רש"י עב) פירוש צחור לבן כמו צמר צחר (יחזקאל כ"ז) עכ"ל. וז"ל רש"י צחור רו"ש בלע"ז [ועל גיחור הנאמר בענין זו כתוב רש"י שהוא לבן יותר מדאי עכ"ל]. וצריך עיון גדול דלקמן דף נ"ח. פי' רש"י גיחור אדום הרבה רו"ש בלע"ז [ועל לווקי הנאמר שם פי' רש"י לבן יותר מדאי] וכ"כ רש"י לקמן דף נ"ט: והאי דגחירי משום דמשמשי ביממא. לפיכך בניהם אדומים כאדמומית היום רו"ש בלע"ז וכ"כ רש"י בבכורות דף מ"ה: דמסיק הש"ס גיחור סומקא כדאמרי אינשי וכו' סומקא רו"ש בלע"ז. ודע דעד היום צבע אדום נקרא בלשון צרפת [מקומו של רש"י ז"ל] רו"ש. ולכן נראה דטעות נפל בדפוס וכך צ"ל צחר לבן יותר מדאי גיחור רו"ש בלע"ז. וכבר מבואר מהראי' שכתב רבינו צמר צחר דצחר הוא לבן וכן בשופטים ה' רוכבי אתנות צחרות:
צו [געבאט, בעפעהל] (סנהדרין פג) מניין שאם אמר גוי לישראל לעבור, על אחת מכל מצות שבחורה חוץ מאלולים וגלוי עריות ושפיכות דמים יעבור ואל יהרג הדא דתימא בינו לבין עצמו אבל ברבים אפילו על מצוה קלה אל ישמע לו כגון פפוס ולוליאנוס שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה ולא קבלו מהן אמר לא נתכוונו משמדתיהון אלא מגבי ארנונין:
צו [שמוטציג] (חולין קלה) מלובן ולא צוי כדי לעשות ממנו בגד קטן (בכורות כט) ואין לוקחין ממנו צמר מלובן וצוי פי' לבן מיאוס ענין צואה:
צו [פערטריקענען] (פסחים נו) וכל דקאים בד' אמות ולא עבדו ליה הכי צווי (פסחים קיא) אזל חבקיה לדקלא פקע גברא וצווא דיקלא (ב"ב כד) בשלמא מקשאיו ומדלעיו אזל יתיב בליביה ומצוי ליה פי' שורף ומייבש לחלוחיתו: [הפלאה שבערכין]צו ג' פסחים דף נ"ו. וכל דקאים בד' אמות ולא עבדו לי' הכי צווי (לפנינו איתא צאווי פי' רש"י מתייבש. שם דף ק"י: אזל חבקיה לדקלא פקע גברא וצווא דיקלא וכו'. פירוש שורף ומתייבש עכ"ל. לפנינו איתא צווח דיקלא ופירוש רש"י והרשב"ם יבש והנה לא מצינו דמיון דצווח יהי' פירושו יבש ולכן אפשר דטעות הדפוס הוא והחליף א' לח"ת:
צוח [שרייען] (ערובין ס) א"ל אביי זיל עריב להו וחזי דלא מצווחת עלי בבי מדרשא (ע"ז עד) א"ל רבי חייא לרב קום זיל וחזי דקא מצווחת עלי בבי מדרשא אמר היינו דאמר לי חביבי חזי דקא מצווחת לי עלי בבי מדרשא (אמר בנימין לשון מקרא מראש הרים יצוחו):
צואר [האלז] (חולין יט) כל העורף כשר למליקה וכל הצואר כשר לשחיטה (מנחות פט) ת"ר ידו על ראש ולא ידו על הצואר ידו על ראש ולא ידו על גביים ידו על ראש ולא ידו על החזה וצריכא אי אשמועינן כו' כתב רחמנא צואר משום דלא שוי לבהדי ראש. אבל גביים דשוי להדי ראש וכו' פי' הצואר היינו הגרון:
צוורן [העער] (קדושין עג) אלו הן שתוקי ומפיק מינן צוורני פי' גדודיות חיילות:
צוות אלא לצוות לזה עיין ערך צבת בתרא:
צח [אויס דריקען] (שבת קמד) לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי שמן (ע"ז לה) לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי חלב פי' לשון סחיטה המה. (בויקרא רבה וכי ימוך) והשביע בצחצחות נפשך כשתהא נפשך מצוחצחת לצאת אני מיישבה:
צח [רייניגען] (ר"ה כח). אבא שאול אומר מים ויין מותר כדי לצחצחו (ב"מ פח) מאמתי גמר מלאכתן ריש לקיש אמר משיצחצחן במים (ביצה ט) מפני שצריך לצחצחו (נדה כה) בודקין אותן בשמן שהשמן רך ומצחצחו (אמר בנימין תרגום מרקו הרמחים צחצחו מורנייתא ענין צח וזך):
צחן [פיש לאק. מארינירטע פיש] (נדרים נא) הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה ומותר בצור ומורייס (תרומות פ"י) רבי יהודה מתיר בצחנה שאינו אלא ליטול את הזוהמא פי' צחנה דגים קטנים כבושים ואם משים בצל של תרומה בתוכן משליך את הבצלים והדגים מותרין ובלבד שיהא בצל בצורתו ולא נתערב עם הדגים (סוכה כ) האי צחנתא דבב נהרא שריא (ע"ז מ) ההיא ארבא דצחנתא דאתאי לסכרא:
צחר [וויים] (ברכות לא) לא ארוך ולא גוץ לא אוכם ולא צחר אי' לבן כמו צמר צחר:
צטם [שטאהל] שינה בעמוד השחר כצטמא לפרזלא פי' בערך אסטמא:
צטר [זייט] תרגום ירוש' ופתח התיבה בצדה תשים ותרעא דתיבותא בצטרא תשוי כמו סטרא:
ציון [צייכען] (בריש שקלים) ומציינין על הקברות (מ"ק ה) פי' מלשון ובנה אצלו ציון כרם רבעי מציינין אותו בקוזזו' אדמה עיין בערך חרם (ברכות ח) אוהב ה' שערי ציון אוהב ה' שערום המצוינין בהלכה מכל בתי כנסיות ומדרשות (עירובין נד) הציבי לך ציונין עשי ציונין לתורה מאי משמע דהאי ציון לישנא דסימנא הוא דכתיב וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון רבי אליעזר אמר מהכא ומודע לבינה תקרא וכו' (בפסקא ויהי ביום כלות משה) צב מציינות צב מטוכסות פי' מטוכסות מצויירות:
צייץ [יאכטצען] כס דחרשין ולא כס דפושרין וכו' אבל נייץ לית לן בה עיין בערך חרש (ריש פסקא דדברי ירמיהו) צהלי קולך צייצי בקליך (ב"ר סו) מצאתם שם תינוקות מניצין בקולם ספר אחר מצפצפין בקולם (נדה מב) מטמאות שמעתיה דצייץ בין השמשות: [הפלאה שבערכין]צייץ חולין דף פ"ד: כסא דחרשין ולא כסא דפושרין וכו' אבל צייץ לית לן בה עיין בערך חרש עכ"ל. בערך חרש לא פירוש רבינו כלום על מלת צייץ [ואפשר דפירשה שם ונשמט מנוסחאות שלנו כמו שכתב הרב המוסף לעיל בערך צב ע"ש] וגם פה לא פירוש כלום. והנה לפנינו בב"מ דף ק"ט. איתא צוץ. ובחולין דף פ"ד: איתא ציץ ובשניהם פירוש רש"י רותח:
צייתור [גארניכטס] (במגילת איכה) היו צריה לראש א"ל אספסיאנוס מן קומי הדין
צייתורא את קיים על רגליך (אמר בנימין בנוסחאות כתוב צותרא פי' בל"י חסר כל):
צל [ריין לויטטר] (שבת כא) הוה מהדר מר אמשחא דזיתא אמר האי דציל נהוריה טפי (שם סו) כי היכי דציל האי משחא לציל חמרי' דפלני' בר פלניתא (שם קט) אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולים לתוך המשמרת בשבת וכו' (פסחים קח) עד י"ו הוה צליל לאהדורי (ב"מ מ) בבעל הבית עסקינן דניחא ליה בצילא (ע"ז כח) הנהו מיא דצילי מיניה (שבת קלט) נותנים מים על גבי שמרים בשביל שיצלו (יבמות קיג) דעתא צילתא הוא. (אמר בנימין פי' זך ודבר שאינו עכור): [הפלאה שבערכין]צל א' עבודה זרה דף כ"ח: הנהו מיא דצילי מיניה עכ"ל. לפנינו איתא דנפקי:
צל [בראטען] (פסחים מא) איכא בינייהו צלי קדרה פי' שצלאו בקדירה בלא מים ובנא שום משקה: [הפלאה שבערכין]צל וי"ו שבת דף קי"ג: זבחים דף קי"ג: (ברכות דף כ"ז) למה נקרא שמה צולה וכו'. (בברכות דף כ"ז לא נמצא שם כלום מענין זה ואפשר ממה שנמצא שם דף כ"ז. רב צלי של שבת בערב שבת שייך בערך צל שהוא לשון תפלה לעיל בסמוך לזה) למה נקרא שמה מצולה שכל מתי עולם נצטללו שם ורב יוחנן אמר למה נקרא שמה שנער שכל מתי עולם ננערו לשם עכ"ל. לפנינו בשבת דף קי"ג: איתא אמר ריש לקיש למה נקרא שמה שנער שכל מתי מבול ננערו לשם אמר ר' יוחנן למה נקרא שמה מצולה שכל מתי מבול [נ"א מתי עולם] נצטללו שם ובזבחים דף קי"ג: איתא לפנינו אמר ריש לקיש למה נקרא שמה מצולה שכל מתי מבול נצחללו לשם ור"י אמר למה נקרא שמה שנער שכל מתי מבול ננערו לשם. הנך רואה שדברי ר"י ור"ל בתרי מסכתות לא בסדר אחד נאמרו. וחידוש שלא הערו בזה גדולים חקרי לב להגיהם.
צל [שאטטען] (שם נ) מאי על מצולות הסוס עד שעה שהסוס רץ ומיצל פי' עד חצי היום שעושה הסוס צל נעצמו מתחתיו (בילמדנו בריש כי תשא) ישוב הצל עשר מעלות מרודך בלאדן הוה למוד לאכול בג' שעות וישן עד ט' כיון שחזר גלגל חמה בימי חזקיהו עמד ומצא שחרית וכו':
צל [נייגען] (ברכות לד מגלה כד) חזינא להו לאביי ורבא כי נפלי על אפייהו דמצלי אצלוי פי' לא היו טחין פניהם בהדיא בקרקע אלא מטין על הצד (אמר בנימין תרגום לא תטה משפט לא תצלי דינא):
צל [בעטען] (סוטה כב) בתולה צילונית פי' מראה עודה קטנה שמתמדת יומם ולילה להתפלל (אמר בנימין תרגום תפלה צלותא ובדניאל מצלא ומודא):
צל [פערזינקען] (סוף זבחים שבת קיג ברכות כז) למה נקרא שמה צולה שכל מתי עולם נצטללו שם ורבי יוחנן אמ' למה נקרא שמה שנער שכל מתי עולם ננערו לשם (ב"ק צא) אמר רבי עקיבא צללת במים אדירים והעלית חרס בידך צללו כעופרת:
צל [פייגען] (ירושלמי שבת פ"ז) אהן צלין צמוקין פי' המפרש מין תאנים:
צלא [הויט פעלל] (נדרים נו) מאי דרגש ערסא דגדא רב תחליפא בר מערבא שמיה דהוה שכיח בשוקא דצלעי מאי דרגש ערסא דצלא פי' צלא הוא עור נטוי וקשור בחבלים על המלבנות ומסורגות מלבנות המטה בחבלים הללו והעור בתוכם וכיון שמעמידין אותם ישנין על גבי העור (ב"ב ה) ארבעי לצלא וארבעי לצללא פי' משל משל לו רב ספרא לרבינא מה אתה מקפיד על רוניא ליטול ממנו השדה להרבות לך נכסים צלא הוא הפועל שעושה שכירות ועומד בשרב ושמש ואוכל ארבע ככרות ובעל הבית שישן בצל ואינו עומד בשמש ובשרב אינו אוכל אלא ד' ככרות הלכך דייך במה שיש לך ועזוב השדה זו לרוניא פ"א כי היכי דצריכי לאושכף עשיר שהוא צלא ד' ככרות למזונותיו ואנשי ביתו כך צריכין ד' לצללא לאושכף עני משל אמר לי כלומר מעשה זה בר מיצרא אינו אלא משום ועשית הישר והטוב וכיון דזה רוני' עני הוא אעפ"כ איני יכול לחיות בלא שדה שאם לא יקח עכשיו שדה זו יפסיד מעותיו ואין לו במה להתפרנס משום הכי לא יכלת לסלוקי ואין לך ועשית הישר והטוב גדול מזה דתשביק ליה למזבן.
צלב [הענגען] תרגום תלוי צלב:
צלבחא [ארט פיש] (ע"ז לט) כך סימני עוברי דגים מאי ניהו צלבחא פירוש שהוא דג טמא וכך קורין אותו בל' ישמעאל והוא דג דק ארוך עגול דמות נחש וכשבא אדם לתופסו מחליק בידו ונופל ואין לו תפיסה עד שיעפררו בחול ונקרא בלע"ז אגנוי"לה (אמר בנימין בנוסחא דידן כתוב דהוה דמי לצלופחא):
צלח [גליקען, געלינגען] (שבת עה) כי היכי דליצלח צבעיה פי' לא ניחא ליה דתיפוק נשמה דכל כמה דאית ביה נשמה טפי מצלח צבעיה שצבעו מתעלה יפה ויהא צבעו יפה ובריא כי אז תצליח: [הפלאה שבערכין]צלח א' שבת דף ע"ה. לא ניחא ליה דלימות כי היכי דליצלח ציבעא. פירוש לא ניחא ליה דתיפוק נשמה דכל כמה דאית נשמה טפי מצליח צבעיה שצבעו עולה יפה ויהא צבעו יפה כי אז תצליח עכ"ל לפנינו איתא דליצלי וכתב רש"י ז"ל דהכי גרסינן ופירוש שתהא מראית צבעו צלולה וכ"כ תורת חיים:
צלח [קאפף שמערץ, שפאלטען] (שם נ) עטרן כל שהוא למאי חזי לצלחתא (גיטין סט) לצלחתא ליתי תרנגולא ברא וכו' פירו' צערא דנקיט בחד גיסא דרישיה ושמו בלשון ערבי צלחתא. פ"א מי שיש לו כאב באמצע ראשו כמו ויבקע עצי עולה תרגומו וצלח (שבת קכט) שמואל צלח תכתקא דשגא (ב"מ עט) נצלחיה לציבי' ונזבני': [הפלאה שבערכין]צלח ב' שבת דף צ'. עטרן כל שהוא למאי חזי לצלחתא (לפנינו איתא לצילחתא וז"ל רש"י לצלחתא כאב חצי הראש) גיטין דף ס"ח: לצלחתא ליתי תרנגולא ברא וכו'. פירוש צערא דנקיט בחד גיסא דרישא ושמו בלשון ערבי צלחתא. פירוש אחר מי שיש לו כאב באמצע ראשו ויבקע עצי עולה תרגומו וצלח עכ"ל לפנינו איתא לצילחתא וז"ל צילחתא כאב חצי הראש. וקצת קשה דלא חשיב בגיטין עטרן לרפואה:
צלחית [פלאש] (ע"ז עב) נטל משפך ומדד לתוך צלוחיתו (שבת סב) צלוחות של פלייטון צנצנת תרגומו צלוחיתא:
צלליבא [איין געוויסער בוים] (שם כא) ולצלוליב' דמי פי' בתשובות אילן סרק יש במקומינו ועושה גרעינין ועושין מהן שמן ומין סממנין וכל מי שיש בו צנה הרבה שותה משמנו ושמו בלשון ערבי אלכרוע ושמנו קורין דהן כרוע:
צלם [בילד מאהלען] (ב"מ ס) רבא שרא לצלומי גירי פי' לצייר החצים למידק צדדי פי' לחבט ולמעך במקלות בגדים שחוטן עבה כדי להראות דק ולצלומי דיקולי פי' לציורי סלי נסרים דערבא ובעתיקי אסיר דמתחזי כחדתי (בילמדנו ואתה תצוה) כבוד חכמים ינחלו זה דוד ושלמה שבנו בית המקדש וכסילים מרים קלון אלו עו"ג שהחריבוהו והקב"ה עושה להן קלון ראה מה כתוב ה' בעיר צלמם תבזה למה בעיר המשל אומר מקום שהלסטים מקפח שם הוא נתלה:
צלמות [טאדעס שאטטען] (בילמדנו בסוף כי תשא) כל ימות החול הרשעים נדונין ובשבת אינן נידונין וכשהסדרין שולמים מלאך ששמו דומה הממונה על הנשמות בא ונוטל נשמתן הה"ד ארץ עיפתה במו אופל צלמות ולא סדרים מהו צלמות צאו למות שכבר שלמו סדרים:
צלמים [ארטס נאמע] (כלאים פ"ד בב"ב פב). מעשה בצלמים באחד שנטע את כרמו (יבמות קכב). מעשה בצלמון באחד שאמר אני פלוני בן איש פלוני פירוש שם מקום (אמר בנימין בכלם כתוב צלמון):
צלמונית [אליין] (ב"ר פ' והקול נשמע) דן נכנס בצלמוניתו פי' באחדותו צול בל"ר בדד ומונת בל"י אחדות:
צלע [פאר הויז] תנא הוא יציע הוא הצלע הוא התא כבר מפורשים בערך אפתא: [הפלאה שבערכין]צלע בנדרים דף נ"ו: דהוה שכיח בשוקא דצלעי ואמר לו מאי דרגש ערסא דצלא. (פירש רש"י מוכרי עורות וצלעא כמו צלא עכ"ל לשון המוסף) לפנינו בגמרא איתא בשוקא דצללי אבל ברש"י ציין דצלעי. מוכרי עורות. ובהר"ן ציין בשיקא דצלעי. מעבדי עורות. ובהר"אש ציין בשוקא דצלעי. [ונדפס בצידו בשוקא דגלדאי] רצענים הבקיאים במלאכת עור:
צלף לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף כבר פירשנו בערך מצליף ובערך נגד ובערך צד יודע כמביא למעלה תרגומו יצליף בקורנסא:
צלף [קאפפער בוים] (שבת קי). לאתויי מאי לאתויי מי צלפי בחומץ (ביצה כה). ג' עזין הן ישראל באומות וכו' ר"א אף צלף באילנות (שבת ל) עתידין אילני סרק שבא"י מוציאין פירות וכו' עד נפק אתוי ליה צלף (בב"ב כח) אכלה ג' פירות בג' ימים כגון תאנה אכלה ג' פירות ביום אחד כגון צלף הוי חזקה פי' צלף יש בו קפריסין ועלין ואביונות ואף על גב דאביונות אינון עיקר פירא הני נמי נמי כפרי תאנה הן חשובין תהוי חזקה צלף מתעשר תמרות אביונות וקפריסין עיין בערך אביונות פי' צלף הוא נפצא והוא פרחא הוא שם האילן ובלשון ישמעאל אלכבר ובלע"ז קפר"א תמרות הן לולבי נצפא וכשהן רכין נקראין שיתי ואוכלין אותן והן עיקר העץ שעושה הפרי ועליו ועל העלין אומר בורא פרי האדמה שהן יוצאין מן האדמה ואביונות שהן יוצאין מהן הן עקיר הפרי ומברכין עליו בורא פרי העץ וגם על הקפרס שהוא שומר אביונות נמי מברכין בורא פרי העץ שהוא שומר הפרי ונקרא נצא דפרחא ועוד נקראין אביונות בוטיתא: [הפלאה שבערכין]צלף ב' ביצה דף כ"ה: ת"ר ג' עזין הן ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות וי"א אף צלף באלינות עכ"ל. ז"ל תוס' פירוש רש"י לא ידענא מאי עזותו ופי' בתוספתא משום דעושה ג' פירות וכו' ועוד שטעון פירות בכל יום משא"כ בשאר אילנות וכו' עכ"ל. ואפשר משום דרש"י פי' בתחלת הענין שלשה עזין הם בזה הלשון עזים. קשים להנצח. ולכך גבי דבר שאינו בעל חי כמו הצלף שפיר קאמר דלא ידע מהו עזות שלו: שם שבת דף ל': עתידין אילני סרק שבא"י שמוציאין פירות וכו' עד נפח אחוי לי' צלף עכ"ל. לפנינו איתא עתידין אילנות שמוציאין פירות בכל יום שנאמר ונשא ענף ועשה פרי מה ענף בכל יום אף פרי בכל יום ליגלג עליו אותו תלמיד אמר והא כתיב אין כל חדש תחת השמש אמר ליה בא ואראך דוגמתו בעולם הזה נפק אחוי ליה צלף ע"כ. והנה לפי גרסת הערוך עתידין אילני סרק וכו' אין מהפסוק ונשא ענף וכו' שום רמז על אילני סרק ולכך נראה דהיה הגרסא לפניו שנאמר כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילס [כדאיתא בכתובות דף קי"ב: עתידין אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות שנאמר כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם. פי' רש"י מדכתיב תאנה וגפן נתנו חילם הרי עץ פרי אמור מה תלמוד כי ען נשא פריו אף אילני סרק ישאו פרי עכ"ל: עוד שם בבא בתרא דף כ"ח אכלה תלתא פירי בתלתא יומי כגון תאנה אכלה תלתא פרי בחד יומא כגון צלף ליהוי חזקה. פירוש צלף יש בו קפריסין ועליו ואביונות ואף על גב דאביונות אינון עיקר פירא הני נמי כפרי הן חשובין תהוי חזקה עכ"ל. לפנינו איתא אכלה תלתא פירי בחד יומא כגון תאנה וכו' אכלה תלתא פרי בחד יומא כגון צלף וכו' וכתבו תוס' צלף קטן הפרי הרבה כשנוטלין האחד כדאמר בשבת דף ל': עתידין אילנות שיטענו פירות בכל יום אחוי ליה צלף. ורבינו חננאל גריס תלתא פירי בחד יומא כגון צלף וכו' וההיא דשבת משמע כספרים שלנו עכ"ל. הן אמת דלגרסת רש"י ותוס' בשבת דף ל': יש להם ראיה חזקה. אמנם על רבינו חננאל ליכא תיובתא דהוא גריס בשבת דף ל': עתידין אילני סרק שיטענו פירות ולא גריס שיטענו בכל יום [עיין מה שכתבתי לעיל בסמוך לזה] ולכך לשטתו שפיר גרס תלתא פירי בחד יומא כגון צלף וכו':
צלפחא עיין ערך צלבחא כי כן גרם בעל הערוך:
צלצל [שפיעל אונסטערמענט] (פ' ה' דשקלי') בן ארזא על הצלצל (תמיד כט). מיריחו היו שומעין קול הצלצל (ערכין כט). והצלצל לבד (גמרא) מנהני מילי אמר רב אסי דאמר קרא ואסף במצלתים משמיע מצלתים תרי הוו כיון דחדא עבידתא הוו דעבד וגברא חד עביד בהו קרי להו חד פי' צלצל שני גלילי נחשת ומכין זה את זה וקורין אותן צימבלי ועוד קורין פילשט"רי: [הפלאה שבערכין]צלצל ערכין דף י"ג. והצלצל לבד. גמרא מנא הני מיליאמר רב אסי דאמר קרא ואסף במצלתים משמיע תרי היו כיון דחדא עבידתא הוא דעבוד וגברא חד עביד בהוי קרי להו חד. פירוש צלצל שני גלילי נחשת ומכין זה את זה וקורין אותן צומבל"י ועוד קורין פלוסטר"י עכ"ל. לפנינו איתא בגמרא דערכין י"ג: דאמר קרא ואסף במצלתים נחשת להשמיע ומצויין בצדו דברי הימים א' ט"ו. הרואה שם בפסוק י"ט איתא הימין ואסף ואיתן במצלתים נחשת להשמיע. א"כ הוו מצלים בשלשה. לכן גרסת רבינו עיקר והוא פסוק בד"ה א' ט"ז. ומה שכתב בסימן ט"ו פסוק י"ט הנ"ל כבר פירוש רש"י שם להשמיע קול הם היו ממונין על אותן כלי שיר. ובדקדוק פירש רש"י כך כדי שלא תקשה מקרא דסימן ט"ז פסוק ה' הנ"ל:
צלצול [שאטטען דאך] (בב"ב עה). עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורן של לויתן שנא' התמלא בסוכות ע"י לא זכה לסוכה עושין לו צלצל שנא' ובצלצל דגים ראשו כלומר צל מעל ראשו לא זכה לצלצל עושין לו קמיע פי' דבר הנקשר ותלוי בצואר שנא' ותקשרנו לנערותיך:
צלצל [גירטעל] (שבת סב) ותחת חגורה ניקפם מקום שהיו חוגרות בצלצל נעשה נקפים (שם קה) הא למה זה דומה לאורג צלצול קטן שני חוטין ברחב ג' בתי נירין (עירובין קג. זבחים יט). אמר רבי יהודה בריה דרבי חייא לא שנו אלא גמי אבל צלצול קטן הוי יתור בגדים. (פסחים נו). אפילו צלצול קטן ואפי' סבכה קטנה (מנחות קט). הלבישו באונקלי וחגרו בצלצול (בראשית רבה פרשת כ). ויעשו להם חגורות חגורי חגורות צלצלין קולסין סבכין פי' חגור:
צלק [שפאלטען] (ברכות נז). עד דאצלק רישיה פי' צלחיה כלומר בקעו לשנים תרגום ויבקע וצלח (חולין קמד). התם דצלקיה מצלק הכא דעבדיה גסטרא:
צלקת [העפט]. (נגעים פ"ט). חזרו וחיו אע"פ שמקומה צלקת נידונין כעור הבשר (כתובות עה) נשכו כלב ונעשה מקומו צלקת הרי זה מום פירוש משתתרפא המכה וקרם עליה עור ולא נשאר אלא רושם המכה בלבד שמוצלקת כדאמרינן בתורת כהנים יכול עד שיעשה צלקת תלמוד לומר שחין הא כיצד נתרפא ולא נתרפא מכלל שצלקת נתרפא ממש פי' נעשה מקומו שומא לבנה (נדה נה) אמר מר בר רב בשר נעשה מקומו צלקת:
צם [פרשלייערען] (בפסקא דשוש אשיש) כיון שעמדו ישראל על הר סיני מצמצמין עצמן ככלה פותחין אחת וקומצין אחת פי' מקשטין:
צם [צוזאממען דריקען] (בריש מגלת איכה) גם מגבוה ייראו מגבוה של עולם נתיירא אמר לא בעי אלא מצמצמא יתי ומעבד לי מה דעבד לסבי ובלא האמינו מלכי ארץ:
צם [וואקסען לאססען] ועשתה את צפרניה תרג' ירו' ותצמי ית טופרנהא (אמר בנימין גם זה יעיד שדעת בעל הערוך הוא כי התרגום המתירים אל יונתן היא תרגום ירושלמי): [הפלאה שבערכין]צם ג' ועשתה את צפרניה תרגום ירושלמי ותצמי ית טופרנהא עכ"ל. כמוסף (א"ב גם זה שדעת בעל הערוך כי התרגום המתיחס אל יונתן הוא תרגום ירושלמי) עכ"ל. וכ"כ לעיל בערך פתרן:
צם [פאסטען] (בויקרא רבה אמר אל הכהנים סמוך לפ' לעול' ה' דברך) לא את חמי גבר צאים בשקא ובתענית פי' צם:
צמד [בינדען, אנהפטען] (ברכות כב). רבי יהודה אומר אצמיד חצביה דרב נחמן פי' נתחבר השבר שנשב' כלומר עלתה לה ארוכה (ב"ב עז). מכר את הצמד לא מכר את הבק' פי' הצמד העול שצומד הבק' למושכ' (במגלת איכה גדר דרכי) נקיי ספרא דמגדלא הוה צמיד עיית קינדולי בערובות וסליק לירושל' כלומר היה מטיב את הנרות (אמר בנימין בנוסח' דידן כתוב והאי ספרא דמגדלא הוה מסדרא קנדליה) ולנשברת לא חבשתם תרגומו ולתבירא לא צמדחון:
צמח [בלאזע] (ב"ק פג) עלה בו צמחים מחמת המכה חייב (סנהד' ק) נפקו ליה צמחו באנפיה (חולין מח). העלת' צמחים חוששין לה פי' אבעבועות פי' היינו בועי (אמר בנימין (ע"ז לט). חזו דהוה ביה צמחי פי' קשקשים קטנים):
צמח [וואקסען] (נגעים פ"ט) הצומח מציל מיד שער צהוב דק (בויקרא רבה) עד מצומחיא דיומא (אמר בנימין לשון מקרא זה ושערך צמח):
צמח [קליינע עורען] (בכורות מד) הצימח והצימם איזהו הצומח שאזניו קטנות צימם שאזניו דומות לספוג פי' גדולות מקובצות ביחד תנא אף הצימע מאן בעי צימע ואשתכח גדיא חזיזא פירוש שאזניו תלויות לו למטה: [הפלאה שבערכין]צמח ג' בכורות דף מ"ד. הצימח והצימם איזהו הצימח שאזניו קטנות צימם שאזניו דומות לספוג. פירוש גדולות מקובצת יחד תנא אף הצימע מאן בעי צימע ואשתכח גדיא חזיזא. פירוש שאזניו תלויות לו למטה עכ"ל. צימח ע' תי"ט לפנינו איתא הצומם והצומע איזהו צומע כל שאזני קטנות והצומם כל שאזניו דומו' לספוג. ובגמרא פיסקא הצימם והצימע: תנא אף הצימח לא הוו ידעי רבנן מאי צימח שמעו לההיא טייעא דהוה קאמר מאן (דבעי צ"ל) בעי צימח ואשתכח גדיא חזיזא. והנה לפי נוסחת רבינו צריכין אנו להגיה במשנה ובגמרא עיין היטיב. וראיתי בצאן קדשים כתבאף צומם כו' כצ"ל מאי צומם כו' כצ"ל דבעי צומם כצ"ל. ולא ידעתי לכוון גירסת הצאן קדשים דלפי גרסתו ע"כ לא גריס במשנה הצומם והוה ליה להצ"ק להגיהה במשנה ותו דלדבריו ע"כ הגרסא במשנה הצימח והצימם כגרסת הערוך וא"כ נמי בגמרא יש לגרוס אף הצימע וכו' מאן בעי צימע וכו' כגירסת הערוך ומנ"ל לצאן קדשים להמציא גרסא חדשה שאיננה לא לפנינו ולא כגירסת רבינו הערוך:
צמצם [צוזאממען דריקן] (סנהד' עו). כובש מנא לן אמר שמואל אמר קרא או באיבה לרבות את המצמצם (אמר בנימין פי' דוחק ומכבש):
צמצם [פעראיינען] (יבמות כ) סבר לה כרבי יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם (בכורות יז). תנן רחל שלא ביכרה וילדה ב' זכרים ויצאו ב' ראשיהן כאחת רבי יוסי הגלילי אמר שניהן לכהן שנא' הזכרים לה' (גמ') ר' יוסי הגלילי שמעינן ליה דאמר אפשר לצמצם (בפ' החולץ ביבמות בגמ' המחזיר) תרפי ליה וצמצמו ליה (סוטה מה) מאי טעמא דר"א קא סבר אפשר לצמצם (ב"ר פ' מו) וצמצמה פניה וראתה שפחתה והיא לא מאת' (במגלת איכ' אני הגבר) למטרונה שכעס עליה המלך נטרדה חוץ לפלטין מה עשת' הלכ' וצמצמה את פניה ועמדה לה אחורי העמוד פי' כסתה:
צמק [איינטראעענען] (שבת לח) מצטמק ויפה לו אסו' (שם צא). הוציא בגרוגרת לאכילה וצימקה (ביצה כו) היה אוכל ענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צימוקין (חולין נה) חרותה כל שצימקה ריאה שלה (ב"ר פ' לא) כל אשר בארץ יגוע יצמוק פי' יבש:
צמר [בוים וואל] (כלאים פ"ז). ר"מ אמר אף צמר גפן אסו' ואינו מקדש פי' מוך ובלע"ז בנבצ"י:
צמר [וואל הענדלער] (עירובין קא) רבי יוסי אומר שוק של צמרים היה (כלים פכ"ט) חוט מאזנים של צמרים ושל שוקלי זכוכי' טפחיים:
צמר [היטצע פיבער] (פסחים נה). משום דאכתי לא פרח צימרא מיניה פי' עדיין החמות בה והיא תחמם הביצים (ב"ק ס) ר"ז אמר דצמרא צמורי פי' חממא חמומי שלא נשף בשפתיו אלא פער פיו ונשף מן הגרון דהיינו רוח חם לפיכך אינו דומה לזורה ורוח מסייעתו. פ"א שלא היה מלבה בכל כחו אלא מנשב ע"ג האור וליבתו הרוח (ע"ז דף כט) האי אשתא צמירתא כמכה של חלל דמיא: [הפלאה שבערכין]צמר ג' פסחים דף נ"ה: משום דאכתי לא פרח צימרא מינה פירוש עדיין החמות בה והיא תחמם הביצים בב"ק דף ס'. רבי זירא אמר דצמרה צמורי וכו' עכ"ל. ז"ל רש"י דצמרה צימורי לשון אשתא צמירתא (שבת דף ס"ז.) חמימות כלומר שלא נפח ממש אלא בנשימה כדרך המחמם בנשימתו את ידיו דאין זה ליבוב כלל. וקצת צריך ישוב דף כ"ח. ז"ל רש"י אשתא צמירתא. חולי חמה בלע"ז מלווי"ד צמירת"א לשון שריפה וחמימות ודוגמא בהכונס (דף ס'.) דצמרא צמורי. הלא נראה דהראיה צריך ראיה [ובאמת בשבת דף ס"ז. פירוש רש"י חולי שמחממת וקודחת את הגוף. ולא מייתי שום ראיה] ובפסחים דף נ"ה פירוש רש"י ד"ה דאכתי לא פרח צימרא לא עבר חמימותה וכו' צימרא כמו אשתא צמירתא (ע"ז דף כ"ח.) [ודע דמי שהראה מקומו בע"ז דף כ"ח. טעה דוודאי כיון רש"י אל המוקדם שבת דף ס"ז.] וכן בחולין דף נ"א. צימרא חמימות. כמו (שבת דף ס"ז) אישתא צמירתא. הרי מבואר דקים ליה לרש"י דהך צמירתא דאיתמרא גבי אש היינו וודאי חמימות. ולכן אפשר דהך ודוגמתא בהכונס דצמרא צמורי איננו מלשון רש"י אלא גליון הוא. מיהו בפסחים דף כ"ה: ז"ל רש"י ד"ה אשתא צמירתא. חולי שקורין מלויי צמירתא. חם כמו דצמרה צמורי בב"ק דף ס': שם פירוש דצמרה צמורי פירוש חממא חמומי שלא נשרף בשפתיו אלא פער פיו ונשף מן הגרון דהיינו רוח חם ולפיכך אינו דומה לזורה ורוח מסייעתו עכ"ל. ולכך לא מצטרפי נשיבת הרוח עם הצימור לסייעו כי הם מקלקלים זה את זה כי הצימור חם והרוח קר כמה שכתב התוס' ד"ה ר' זעירא ע"ש:
צמר [בלאזען שטיין] (ב"מ פד) קביל עליה שית בצמירתא פי' אבן שבמקום זכרות ואימ יכול להטיל מים אלא בצער ועל כן בעידנא דעייל רבי לבית הכסא להטיל מים היה זועק (גיטין סט) לצמרתא ליתי שלשה נטופייתא משחא וכו' עד וגעיין בחומרתא דנפקא מיניה דמעליא לכולהו צימרי פי' אותו אבן שיוצא ממנו כשיתרפא אם ישחוק אותו יפה יועיל שישתה ממנו לכל מיני אבן שבגוף וי"א לכל מיני קדחת וכן מפורש לצמרא ברא קדחת ששורף אותו מבחוץ לצמרא גוא קדחת ששורף אותו מבפנים:
צמת [צו זאממען ציהן, פראיינען] (חולין עו) וכן שניטל צומת הגידים (גמ') ממקום שצומתון עד מקום שמתפשטין פי' שמתכווצין ח"א מיצמת צמתי ליה עיין בערך אומצא פי' מצמת צמתי ליה גומרי לחתיכה ומייבשא ליה לדמה בגויה ואסיר וח"א משב שייבי ליה גומרי לחתיכה ומייצן ליה לדמיה ושרי אלמא כל מיצמת מייבושי הוא (ב"ק פו) צמתה ידו וסופה לחזור פי' כגון צמתו בבור חיי והוא כגון צמקה שאינו יכול לעשות בה מלאכה ואילו בא למוכרו פוחתתו בדמים וסופה לחזור (יבמות קכא) היכא דליכא מכה מיצמת צמתי (גיטין מב) היכי דמי דלא כליא קרנא כגון שהכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור (שבת קט) מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש (פסחים מ) ר' יוסי אומר שורן בחומץ וחומץ צומתן פחדא צמית בעתותא מרפיא (במגלת איכה רבתי בגוים) ואצטמיתנין לבשרא ושלחת בעי ולא הוי דניתן לך ואת בעי חמר ואצטמיתנין ולא הוה לן דניתן לך ויהבינן לך מינה (סנהדרין קי) ההוא יומא דהוו מצטמתין קמיה ואשקיתיה חמרא (אמר בנימין בנוסח' שלנו כתוב תוב דאנא מצילנא לך ואישקתיה חמרא) (ב"ר פ' כג) ועד דהומיה מצמתונין הוא משכח עיגולא ומהלך ביה (בויקרא רבה אמור אל הכהנים פ' מה יתרון ובפסקא דעומ') ושאף צמים חילם ממונה של סיחון ועוג משה וכל המצומתין לו וכו' (בילמדנו ואת יהודה) מבעד לצמתך שהוא מצמתך לבתי כנסיות ושותין דברי תורה בצמאה. (בירושלמי בפרק אחרון בפיאה) ויהיו כ"ג עד דהוא מצמת לון הוא מסכן פי' ענין יובש הדוק וחבור:
צן [קאלט] (דמאי פ"ה) הלוקח מן הנחתום מעש' מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה (ב"ב עד) הרג את הזכר וצינן את הנקבה פירוש מלשון כצנת שלג בקציר:.
צנא [קארב] (ב"מ כה) הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי (נדרים מט) ר"ש שקל צנא אכתפיה ואמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעלה פי' היה מוליכה לבית המדרש ויושב עליה ומתכבד ממנה שאינו יושב על גבי קרקע והוא כלי שדרך לשום שם פירות:
צני [קליינע טייטיל ביימער] (ברכות לא) משום נהרא עד צינייתא דבבל. (ב"מ כד) ההוא דיו דשקל בשרא ושדיתיה בציני תא דבי בר מריון (סנהד' צו) ותרגמה צירייתא דבבל. (עירובין יט) תני רבה בר מרי בדבי רבן יוחנן בן זכאי שתי תמרות יש בגי בן הנם ועולה עשן מביניהן (סוכה כט) ציני הר הברזל כשרות וזו היא פתחה של גיהנם (עירובין סג) רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזייה לההוא גברא דקא קטר חמריה בצבייתא בשבתא וכו' פירוש היה קושר חמורו בדקל (ב"ב סט) קני לך רקלין ותאלין הוצין וצינין פי' דקלין תמרים גבוהין תאלין שאר אילנות גדולים הוצין שאר אילנות קטנים צינין דקלים קטנים: [הפלאה שבערכין]צני סנהדרין דף צ"ו: ותרגמה צינייתא דבבל עכ"ל. לפנינו איתא ותרגמה צינייתא צרידתא דבבלאי וכתבתי על הגליון צרידתא ליתא בעין יעקב וגם מפי' רש"י נראה דליתא. שם באות הנ"ל עירובין דף ס"ג: רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזיי' לההוא גברא דהוה קטר חמריה בצינייתא בשבת וכו פי' הי' קושר חמורו בדקל עכ"ל. לפנינו איתא דהוה אסר לי' לחמריה: עוד שם בבא בתרא דף ס"ט. קני לך דקלים ותאלין הוצין וצינין. פי' דקלים תמרי' גבוהים תאלין שאר אילנות גבוהי' הוצין שאר אילנות קטנים צינין דקלים קטנים עכ"ל. לפנינו איתא וציצין ונדפס על הגליון נ"א וצייני וגם הרשב"ם פירש דקלים שגדלו כל צרכן: תאלין. שתילין נטועין בחורין: הוצין וציצין הם מיני דקלין כדתנן ציני הר הברזל כשרין וי"מ שאין אלו טוענין פירות עכ"ל נראה דגם גרסת הרשב"ם וצינין והמדפיס טעה בתחלה ציון מדברי הרשב"ם וצריך להיות הוצין וצינין:
צנם [פעלזען שטיין] (פסחים מו) ראויות לכותשן כלאחר יד בצונמא וכו' (ב"ב יח) הכא במאי עסיקינן בצונמא תנו רבנן אין עושין משקלית לא בשל עץ וכו' עד אבל הוא עושה של זכוכית ושל צוגמא פי' אבן חזקה וקשה מאוד (נדה ח) נמצא בה חרש אין זו בתולת קרקע צונמא הרי זו בתולת קרקע:
צנם [טראקן, הארט] (ברכות לט) פת הצונמא בקערה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ פי' פרורה פתיתין בקערה ויצעק עליה פ"א צונמא יבשה ואינו יכול לאוכלה אלא בקערה במקפה: [הפלאה שבערכין]צנם ב' ברכות דף ל"ט. פת הצונמא בקערה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ. פירוש פרורה פתיתין בקערה ויצק עליה. פי' אחר צונמא יבשה ואינו יכול לאכלה אלא בקערה במקפה עכ"ל. וכן פי' רש"י פת צנומא יבשה שנתנה בקערה לשרות וכן צנומות דקות עכ"ל.
צנון [רעטיך] (כלאים פ"א) הטומן לפת וצנונות (שבת כד) ולא בשמן צנונות (מכשירין פ"ד) צנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור פי' צנון במים שבמערה ובלישנא דרבנן שמו פוגלא ובלשון ישמעאל שמו פוגל ובלע"ז ארמו"רשא:
צנן [דין, מאגער, שפיטצע] (בילמדנו בכי תשא) צנן וחדשה ומגדל גד צנן שהיא צנה חדשה שהקב"ה עתיד לחדשה לעתיד לבוא מגדל גד שמשם הקב"ה יוצא ומגדד משתיתן של אומות העולם. צנינין דקיקק תרגום ירושלמי צנומות דקות (אמר בנימין בנוסחא' שלנו תרגום ירושלמי נצן לקיין):
צנע [פראם געהיים] (דמאי פ"ו) וצנועי בית הלל היו נוהגין כדברי בית שמאי (גמרא) מהו צנוע כשירי אמר רב חסדא כך שנינו שהכשר נקרא צנוע. (עירובין ק) מלפנו מבהמות ארץ זו פרדה שכורעת ומשתנת ומעוף השמים יחכמנו זה תרנגול שמפייס ואח"כ בועל למדנו צניעות מחתול פי' שבועל בצנעה פ"א שמכסה צואתו גזל מנמלה שהכינה לחמה בקיץ ואין נכנסין לחור שאין שלהן לגזול ולעריות מיונה כל זכר הולך אצל אשתו ולא אל אשת חברו. (בבא קמא כג) אמר ליה אביי זיל אצנעינהו פי' הזהר לבעליהן שישמרו אותן והשיבו אביי אמרו בעליהן יגדור גדר לשדהו (אמר בנימין לשון מקרא זה ואת צנועים חכמה וענין קרוב לזה תרגום הניחו לכם הצניען לכון):
צנע [פערבערגען] (קדושין כה) סבי דנזוניא לא אתו לפרקיה דרב חסדא אמר ליה לרב המנונא זיל צנעינהו פי' לך געור ופגע בהן נזוניא שם עיר וקרובה לסוריא וכשאמרו לו קרנונא חס ושלום לא ביזוהו אלא אמרו לו וכי הדגים חמין הן קרים הן קרנונא ראוי לומר לך (נדה לו) כי קא ניחא נפשיה דרב אמר ליה לרב אסי זיל צנעית פירוש מונעהו מזה ואי לא צאית גדדיה כלומר אם אינו מקשיב וחוזר בו מכהו בהכאות ופצעים מלשון לא תתגודדו: [הפלאה שבערכין]צנע ב' סבי דנזוניא לא אתו לפרקיה דרב חסדא אמר ליה לרב המנונא זיל צנעינהו. פירוש לך געור ופגע בהם נזוניא שם עיר וקרובה לסוריא וכשאמרו לו קרנונא חס ושלום לא ביזוהו אלא אמרו לו וכי הדגים חמים הם קרים הם קרנונא ראוי לומר לך עכ"ל. וז"ל תוספות המנונא חרנינא. פי' בקונ' יושב קרנות אתה ולא בעל תורה ור"ח פי' אתה אומר המנונא היינו חם נונא ואין כן אלא קר נונא דג הוא (שהוא צ"ל) קר. והן הן דברי רבינו והן הן פירוש ר"ח אלא שהתוס' קצרו במובן: שם נדה דף ל"ו: ניחא נפשיה דרב אמר ליה לרב אסי זיל צנעיה. פירוש מונעיהו מזה. ואי לא צאית גדדיה כלומר אם אינו מקשיב וחוזר בו מכהו בהכאות והפצעים מלשון לא תתגודדו עכ"ל. עיי' רש"א בחידושי אגדות מה שמקשה על פירוש רבינו. ותירץ הראשון שכתב צריך מובן ואולם תירוצו השני הוא כפתור ופרח עיין שם:
צנף [ציפפל] כנפיבגדיהם תרגום ירושלמי צנפת גוליהון על ארבע כנפות כסותך על ארבע כנפת גוליכון (נזיר כח) הרי עלי כבשר זבחי שלמים מהו כי מתפיש איניש בעיקרא מתפיש או דילמא בצנפא מתפיש פי' בעיקרא בשורש והיינו קדם שנזרק הדם בצנפא בענף בראש אמיר תרגום בריש צנפא והיינו לאחר שנזרק הדם. ס"א בצננא פי' בעיקר' קודם שנזרק הדם שאסור באכילה ובהנאה וכן נמי האי בשר חולין בצננא כמו שהן בסוף לאחר זריקה דמותר באכילה אף האי נמי מותר באכילה וצננא לשון צונן הוא בדבר שהוא חם לכתחלה כלומר חם ואסור ומצטני ומותר:
צנף [שרייען] (ב"ק יח) סוס שצנף וחמור שנער. (פסחים קיב) ואל תדור במתא דלא צניף בה סוסיא (חולין עט) עבי קליה בר חמרא צניף קליה בר סוסיא פי' נעים דק כמין צהל:
צנר [גאבעל] כוש שבלע את הצינורה כבר פירשנו בערך כוש שלישי. מחטין וצינורות (חגיגה כב) גזירה שמא יטביל בהן מחטין וצינורות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד (כלים פי"א) צינורא טהורה העשויה כמין אשכול ונפרק טהור פי' מנהג ארץ ישראל לעשות נזמי זהב באזניהם ועשויין ד' או ה' חתיכות שיהו כמו אשכול נזם כמו זה מקבל טומאה אבל אם נפל לארץ ונפרק נטהר ונזם העשוי כקדיר' מלמטה וכעדשה מלמעלה (שם פי"ג) צינורא שפשטה טהורה חזר וכפפה טמאה פי' ברזל שעל הכוש שטוין בו היתה כפופה שיתפוש החוט ואחר כך פשטה (יומא יב) לובש שמונה ומהפך בצינורא פי' מהפך במזלג אברין של תמיד של שחר. תרגום מזלגותיו צינורייתיה ר"ח ז"ל פי' עצי נורא: [הפלאה שבערכין]צנר א' יומא דף י"ב. לבוש שמנה ומהפך בצינורא פירוש מהפך במזלג איברין של תמיד של שחר. תרגום מזלגותיו צינורייתי' רבינו חננאל ז"ל פירש עצי נורא עכ"ל. הביאו תוס' סנהדרין דף י"א: ד"ה צינירא וע"ש היטיב. ועיין עוד תוס' מנחות דף ק"ז. ד"ה שמוחטין וכו' ויש קצת סתיר' בדבריהם בשתי מקומות הללו:
צנר [דאם לאך אין דער שוועללע] (ברכות יח) א"ל זוזי היכא א"ל זיל שקלינהו מתחות צינורא דדשא. (שבת קיט) ומשלם להו אצינורא דדשא (כתובות סז) מר עוקבא הוה שדי לההוא עניא ד' זוזי בצינורא דדשא (גיטין סט) ונפקינהו נהליה אצינורא דדשא דלמא בבוצינא דריחיא אי נמי בצינורא דדשא כבר פי' בערך בנין הציר והצינור והקורה והמנעול פי' בערך צר:
צנר [ריננע]. האי תגרא דמי לצינורא דבדק' כיון דרווח רווח עיין בבדק. פי' מרזב של מים (ב"ב סו) ת"ר צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה (חולין קה) האי צינורא דבידקא בארעיה פי' אמת המים: [הפלאה שבערכין]צנר ג' האי תגרא דמי לצינורא דבדקה כיון דרווח רווח. עיין בבדק. פירוש מרזב של מים עכ"ל. סנהדרין דף ז'. ועיין לעיל בערך בדק ב': שם חולין דף ק"ה. האי צינורא דבידקא בארעיה. פירוש אמת המים עכ"ל. לפנירו איתא חזי. וכ"כ לעיל בערך בדק ב':
צנר [שפייעכטץ] (שבת קכז) אמרנו שמא נתזה צינורא מפיה על בגדיו של ר' (בסוף טהרות) מי שהיה עומד ומדבר על שפת הבור ונתזה צינורא מפיו בבור (יומא מז) ספר עם ערבי ונתזה צינורא מפיו על בגדיו (חגיגה כב) ומשום צינורא דעם הארץ דנפל פי' ניצוץ של רוק:
צנית [גרינד, גיכט] מאי צנית בת ארעא פי' לשחין קורין בלשון ערבי אלכתר ובלשון ארמי כתארא (ירושלמי) צנית פודגרא וכבר פי' בערך בת ארעא:
צע [בעטטען] (שבת קיג) מציעין את המטות מלילי שבת לשבת (סנהדרין נא) כך היא הצעה של משנה זו (ברכות כא) בעל קרי שונה הוא ברגיליות ובלבד שלא יציען פי' שלת ילמד לאחרים כשהוא בעל קרי ודבר זה אנו למדין מקל וחומר מסיני אם ללמוד אסור ללמד לא כל שכן: [הפלאה שבערכין]צע א' ברכות דף כ"ב. בעל קרי שונה הוא ברגיליות ובלבד שלא יציען. פירוש שלא ילמד לאחרים כשהוא בעל קרי ודבר זה אנו למידין מקל וחומר מסיני אם ללמוד אסור ללמד לא כל שכן עכ"ל. וז"ל רש"י ברגיליות במשניות השגורות בפיו שהוא מוציאן מפיו במרוצה ואין צריך להאריך בהן. שלא יציעי בטעמי פירושיהן:
צע [שיססעל] מישתא מיא בצעא עיין בערך בדק. (מגילה ז) קריבו ליה שיתין צעי דשיתין מיני לפדא ואכלי פי' ס' קערות במיני מטעמים: צעי חקלייתא עיין בערך ערן:
צעצע [קינד] (ב"ב צט) תניא אונקלוס הגר אומר כרובים מעשה צעצועים היו פי' כמו צאצאים כלומר שדומין בפניהן לנערים דלהכי נקרא שמו כרוב כלומר כרביא כילד:
צעק [שרייען] (ב"ק פ) ושאר כל מיני פורעניות כגון חיכוך אגב צרעה לא היו מתריעין אלא צועקין לעזרה אבל לצעקה כבר פי' בערך עזר:
צער [קליין יונג]. (ערכין יג) וצעירי הלוים נקראין (גמרא) תנא וסועדי הלוים היו נקראין כלומר מסייעי הלוים בשיר ותנא דידן כיון דקטנים קולן דק והגדולים קולן עבה משום הכי קרו להו צעירי הלוים (אמר בנימין לשון מקרא צעיר אני לימים):
צער [שמערץ] ובושת ורפוי שבת ונזק נזק מנלן גרסינן (ב"ק פד) אתיא תחת תחת כתיב הכא עין תחת עין וכתיב התם תחת אשר ענה באונס מה התם ממון אף כאן ממון יליף אדם מאדם ונזקים מנזקים ריפוי ושבת מפורשין רק שבתו יתן ורפוא ירפא. צער (שם פה) פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק. בושת (שם כו) ושלחה ידה והחזיקה במבושיו אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוין (שם כז) (אמר בנימין תרגום ארבה עצבונך אסגי צעריכי וענין אחר קרוב לזה תרגום ריש וקלון מסכנא דאית ליה צערא): [הפלאה שבערכין]צער ב' ערכן דף י"ג: וצעירי הלוים נקראין גמרא תנא וסועדי הלוים היו נקראין. כלומר מסייעי הלוים בשיר. ותנא דידן כיון דקטנים קולן דק והגדולים קולן עבה משום הכי קרו להו צעירי הלוים עכ"ל. במוסף (א"ב לשון מקרא צעיר אני לימים) עכ"ל. לפנינו במשנה איתא וצערי הלוים היו נקרין וז"ל צוערי הלוים שמצערין הלוים. וכן במשנה שבמשניות איתא וצוערי הלוים. וז"ל הרב מברטנורה וצוערי הלוים היו נקראין שהיו מצערין את הלוים הגדולים שאין יכולין לבסם להנעים קולן כמותן. תנא וסועדי הלוים היו נקרין. ותנא דידן כיון דהני קטין קלייהו הני עב קלייהו הני מקטטי והני לא מקטטי קרי להו צערי. וז"ל רש"י וסועדי. עוזרי: לוים גדולים עבו קלייהו קטנים קטין קלייהו דק קולם: מקטטי. כלומר מקטינים ועושין קולם דקדק ויפה ומצערין הלוים שאין יכולים לבסם קולן כמותן: ולכאורה נראה דעיקר הגירסא במשנה כמו שציין רש"י וכמו דאיתא במשנה שבמשניות וכמו שמציין הר"ב וצוערי הלוים היו נקראים ולהכי מסיק הש"ס כיון דהני קטין קלייהו וכו' ומצערן הלוים הגדולים לכך נקרין צוערי הלוים. אכן לפי הגירסא צעירי קשה מה דוחקיה דהש"ס דנקרין על שם הצער עדיפה הוה ליה לומר דנקרין צעירי על שם צעיר דכתיב כמה פעמים ורב יעבוד צעיר והצעיר כצעירתו. וכדומה לזה הרבה בתורה ובנביאים אלא מדמשני הש"ס כיון דהני קטן קלייהו וכו' מוכח דהגירסא היא צוערי או צַעַרֵי הלוים. וכו' ועל הרב המוסף שכתב לשון מקרא צעיר אני לימים יש לתמוה במחילה מכבודו דלפי פירושו אי אפשר להלום סוגיית הגמרא שהעתקתי לעיל. ולא היה צריך הש"ס לומר כיון דקטנים דק קולם והגדולים קולן עבה משום הכי קרו להו וכו' עדיפא הוה ליה להש"ס לומר שהוא לישנא דקרא. ואשר על כן נראה דמ"ש כאן דברי רבינו צעירי צ"ל צוערי או צערי. וראיתי בפי המשניות להרמב"ם בזה הלשון וצעירי הלוים היו נקראין נגזר מן צער ז"ל שהיו מצערין אותן לפי שניגון כליהם היו מסתיר יופי נעימות שיר הלוים שהיו אומרים שירה בפה. דע דרמב"ם פירש דקאי על לוים גדולים שהיו מנגנים בכלים והיו מצערין לאותן שעיקר שירה בפה ע"ש היטיב. ולכך ד"ה וצעירי טעות וצריך להיות צערי וכו':
צף [בעאבאכטען, האפפען] הכל צפוי והרשות נתונה כבר פי' בערך סעד הנשקף על פני הישימון ונשקפה על פני הישימון תרגום ירושלמי ומצטפיא מן כל קבל (פסחים נ) המצפה לשכר אשתו וריחים פי' כדי להתפרנס ממנו מתקולתא משקל המטוה שטוה בכל יום שכר הריחים שכירותו מפני שהוא דבר מועט אינו רואה סימן ברכה בזו הדרך פ"א מתקולתא חנונית ששוקלת במשקל ופריצות הוא שמגבהת זרועותיה ומראה אציליה לבני אדם. ריחים אגרתא משכיר ריחים שלו דכיון דעבדא אוכל נפש משום שכר אינו רואה סימן ברכה אבל עבדא מלאכה ומזבנא ליה משבח בה קרא (ברכות סא) לא אמרו אלא מן הצופים וברואה מקום שהיה על שערי ירושלים ושמה היה בו מקום לצופים וזהו דתנן (שם מט פסחים מט) מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש אם עבר הצופים שורפו במקומו פי' וברואה מקום שהמקדש נראה משם כמו ששינו לענין שילה קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה (בתוספתא פסחי' בגמרא בצק) איזהו צופה הרואה ואינו מפסיק:
צף [שוויממען] (שבת יב) נתנה תחת ארובה מים הניתזין והנצפין אינן בכי יותן (מכשירין פ"ד) עריבה שירד הדלף לתוכה מים הניתזין והצפין והנצפין אינן בכי יותן [טבול יום פ"ב) מקפה וחמיטה של חולין ושמן של תרומה צף על גביהן (סוטה מד) או תלוי באילן או צף על פני המים (גמרא) נופל ולא תלוי באילן בשדה ולא צף על פני המים צף הכבשן ונימק סידו עיין בערך סד שלישי (ר"ה יז) בינוניים מצפצפין בה ועולין פי' שטין. פ"א מתפללין בה להקב"ה ועולין (נדה יט) וכמימי אדמה מבקעת בית כרם מיצף מים פי' מבקעת בית כרם מאותו מקום שהיא אדומה ומציף עליה מים כמעט ויראה אדמימותה כקליפת השום כלומר שלא יציף עליה אלא מעט מים שלא יהו עוביין יתר מקליפת השום: [הפלאה שבערכין]צף ב' ראש השנה דף י"ז בינוניים מצפצפין ועולין. פי' שטן. פי' אחר מתפללין בה להקב"ה ועולין עכ"ל. ז"ל רש"י ומצפצפים. צועקים ובוכים מתוך יסורים שעה אחת ועולין:
צף [שייען] (סוטה יב) וכן לענין המצפצפי' והמהגי' צופין ואין יודעין מה צופין מהגין ואינן יודעין מה מהגין יש אומרים ענין הגיון וי"א עניין ראייה וענה איים תרגום וינצפון חתולין ומעפר תשח אמרתך תרגום ומעפרא ינצפון מילך ומעפר אמרתך תצפצף קולי ישורר בחלון כסוס עגור כן אצפצף: [הפלאה שבערכין]צף וי"ו ברכות דף כ"ה. הני מחצלי דבי רב. פירוש מחצלות שהיו יושבין עליהן והיו שולחים זמורה ואחרים בני בי רב עוסקים בתורה עכ"ל. לפנינו איתא דהני גננו והני גרסי פירות רש"י ואף על פי שדרך הישינים להפיח:
צף [זארגען] ואם לא מדאגה מדבר תרגום ואם מייצפא וכן ודאג לנו דשאול. בכל עצב יהיה מותר תרגום וכל מה דאצפא לך (ב"ר פ' נז) יציף לההוא דגער ביה מכל מקום ה' יראה לו השה (אמר בנימין פי' יגער ויצער וידאג):
צף [געדרענק זיין] (אבות פ"ה) עומדין צפופין ומשתחוין רווחין פי' דחוקים (מנחות פה) כעס א' נצטפצפו נשי לידקיא לשמן (אמר בנימין בנוס' כתוב נצרכו אנשי לודקיא) (בילמדנו בדברות אחרונות) ראו היאך עומדין המלאכים צפופין ומרתתין לפני:
צף [דיואן. מאטטע] (ברכות כה) הני ציכי דבי רב פירוש מחצלות שהיו יושבין עליהן והיו שולחי' זמורה ואחרים בני רב עוסקין בתורה (קידושין מד) הנהו בי תרי דהוו יתבי וקא שתי חמרא תותי ציפי דבבל שקל חד מנייהו כסא וכו'. (ב"ב ט) מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא כיון דשמעה להא דתניא ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה הוה יתיב (שבת קח) בר בי רב לא ליתיב אצפתא חדתא פי' מחצלת חדשה. (נדרים מט) דלי צפתא א"ל לשליחא חזו מאי איכא פירוש מחצלת אחת שהיתה מונחת על גבי גומא של זהובים והראה לו לשלוחו של רבן גמליאל שהיה עשיר ולא היה צריך לטליתו אלא שלא היה רוצה ליהנות מן העולם הזה:
צף [קנויעל. פריקע] (שבת מח ב"ב יט) טומנין בגיזי צמר ובציפי צמר פי' ציפי צמר המנופץ שעושות הנשים כשטוות הגיזה וכורכות אותן כעין אגודה כדי שיהא נוח לטוות ועדיין לא נצבע יוצאין בפוקרין ובציפי צמר פי' אדם קרח מביא צמר וצובעו וקושרו למעלה ממצחו עם חתיכת בגד כדי שיראה כי שערו הוא ומוציא קצותיו תחת הסוד' ואמרו חכמים כיפה של צמר היה מונח בראש כהן גדול ועליו ציץ מונח שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת: [הפלאה שבערכין]צף ז' שבת דף נ'. יוצאין בפוקרין ובציפי צמר. פי' אדם קרח מביא צמר וצובעו וקושרו למעלה ממצחו עם חתיכת בגד כדי שיראה כי שערו הוא ומוציא קצותיו תחת הסודר עכ"ל לפנינו איתא יוצאין בפקורין ובציפא בזמן שצבען וכרכן במשיחה וכו' פי' רש"י פקודין פשתן סרוק שנותנין על המכה: בציפא. צמר המנופץ הנותן על המכה בזמן שצבען בשמן גלי דעתיה דלמכה קיימי. וז"ל תוס' בפיקורין ובציפא פי' ר"ח כיפה שיש בה שער ונותנין אותה בראש הקרח ונראה שער הראשון עכ"ל. ודע דלפנינו חסר מלת בשמן. וכך הגירסא בהרב המגיד ובהרי"ף ובהרא"ש יוצאין בפיקורין ובציפא בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה לא צבען בשמן ולא כרכן וכו' וכן איתא בתוס' שהתחילו הדיבור אבל לא כרכן בשמן וכן הביא והעתיק הב"י סי' ש"א וכתב עוד בזה"ל פקורין וציפא פשתן סרוק וצמר מנופץ הניתן על המכה ופירשו התוספות דלאו דוקא אין יוצאין דאפילו לטלטל אסור וכן כתבן רבינו בסימן ש"ח בדיני מוקצה אבל הרמב"ם כתבה בפרק י"ט הלכה ט"ז בדיני ההוצאה נראה מדבריו שהוא מפרש פקורין וציפא שלא כדברי רש"י וגם נראה מדבריו שלא היה גורס בשמן אלא שצבען וכרכן במשיחה שכתב וז"ל יוצאין בפיקורין ובציפא שבראשי בעלי חטטין אימתי בזמן שצבען וכרכן או שיצא בהם שעה אחת מבעוד יום וכתב הרב המגיד שמדבריו נראה שהוא מפרש כדברי רבינו האיי דהיינו פאה נכרית שעושה איש קרח לכסות את ראשו כמי שיש לו שער ע"כ. וגם בהגהות כתבו וכן פירש רבינו חננאל שהוא כיפה שבראש הקרח שאותה שער שבכיפה נראה כמו שער הראש וכן נראה לר"י דתכשיט הוא ודוקא כשצבעו הוי תכשיט ולא כפי' רש"י שפירש שהוא פשתן סרוק וכו' ולא מסתבר לר"י דאם יש לאדם חבלה בידו בשבת שלא יטול חתיכת בגד ויתן ע"ג מכתו משום דהוי משאוי עכ"ל. והנה מ"ש הב"י דהרמב"ם לא גריס בשמן. דע שבדפוס שלפנינו דפוס אמשטרדם ויעסניץ איתא כך בלשון הרמב"ם או שצבען בשמן וכרכן וכו' וכן נראה קצת שהי' כך בפני הרב המגיד שכתב על דברי רמב"ם בזה"ל יוצאין בפיקורין וכו' בבמה טומנין תניא יוצאין בפיקורין ובציפי צמר בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה לא צבען בשמן וכו' ומדלא הגיהה בנוסחת הרמב"ם או בגמרא משמע שהיה בנוסחת הרמב"ם שלפניו כמו דאיתא בגמרא: עוד כתב הרב המגיד ומתוך מ"ש רבינו שבראשי בעלי חטטין נ"ל שהוא מפרש כפירוש רב האי שמפרש פאה נכרית שעושה איש קרח לכסות ראשו כמי שיש לו שער ע"כ ופירוש פוקרין פשתן סרוק אבל רש"י פירש שנותנין אותה על גבי המכה ולא משום רפואה אלא שלא ישרטו מלבושיו את המכה עכ"ל. משמע שהרב המגיד מפרש מלת פקורין לשטת הרב האיי והרמב"ם. אמנם לכאורה דהם מפדשים כרבינו חננאל כיפה שיש בה שער או כדעת הערוך. וקצת צ"ע:
צף [איבער געצוגען] (כלים פי"א) היתה מצופית שלה של מתכת טמאה פי' אם היתה מצופה בכסף או בזהב או בבדיל הציפוי טמא ואם היה הציפוי כלי חרש הציפוי טהור (ב"מ נג) אמר רב הושעיה במציף פי' רשום ששם על פי החבית טיט הנזרק ורושם עליו כמין אות או שום סימן בעולם ברייתא בפתוח שלא טח בפי החבית כלום אי בפתוח אבידה מדעת היא שנשפכת לארץ ולמאי אצטריך למימר הרי אלו שלו א"ר הושעיה במציף שמצופה פי חבית ואינה אבידה מדעת (תמורה כט) ומה אתנן ומחיר שציפייהן מותרין הן אסורין נעבד שציפויו אסור אינו דין שיהא הוא אסור: [הפלאה שבערכין]צף ח' בבא מציעא דף כ"ג: אמר רב הושעיא במצוף. פירוש רשום ששם על פי החבית טיט הנזרק ורושם עליו כמין אות או שום סי' בעולם ברייתא בפתוח שלא טח בפי החבית כלום אי בפתח אבידה מדעת היא שנשפכת לארץ ולמאי איצטריך למימר הרי אלו שלו אמר רב הושעיא במצוף שמצופה פי החבית ואינה אבידה מדעת עכ"ל. ועיין עוד לקמן בערך רשם:
צף [איבערצוג פלייש אויף דיא דייטלען] (חולין נ) כגון דקיימן תלת קשייתא בצפא בדוחקא פי' כד עיילן תלת קשייתא עם שיורי האוכל שעליו שכשאוכל התמרים אין יכול לאוכלן על הכל ונשאר על קשייתא קצת מן הפרי וזהו צפא בלא צפא ערום בלא אוכל י"ל גם זה ענין צפוי כמו שלמעלה: [הפלאה שבערכין]צף יו"ד נדה דף ס"א. רישא דגניין בצפא. פירוש שוכבות כולן ביחד כשורה: סיפא מישלפא שלופי. פירוש מתפרדות זו מזו עכ"ל. עיין קונטרוס סימן צ"ב:
צפרינא [צעהן שמערצען] (יומא פה ע"ז כה) רבי יוחנן חש בצפדינא (ב"מ מד) שית בצמירתא ושב בצפדינא פי' כאב שינים:
צפח [פרעהליכקייט] בכל שאטך בנפשך תרגום בכל ציפוח נפש בשמחת כל לבב בשאט בנפש:
צפחת [האניק קיחיל] הנצוק טהור חוץ מדבש הזיפים והצפחת עיין בערך זף פי' מאכל העשוי מן קמח ודבש והוא רך כל כך שיכול להציקו וראיה לדבר כצפיחית בדבש:
צפן [פערבערגען] הצפיננו היכן רבי אילעא צפון כבר פי' בערך עלץ. צפנת פענח (בב"ר פ' צא) צפונות מופיע ונוחות לו לומר חזקיה אמר צפונות מופיע בדעת מניח רוח הבריות בהן וכו':
צפן יכול להעבירו על ידי צפון. ס"א ספון וכבר פירשנו במקומו:
צפצף [איינע ארט וויידע] (סוכה לד) ת"ר איזו היא ערבה איזו היא צפצפה וכו' (אמר בנימין מין עץ כמו ערבה):
צפר [רייפע] (כלים פט"ז) הקופה משיעשה בה שתי צפירות לרוחב שלה והערק משיעשה בה צפירה אחת פי' אלו שעושין לקופה גדילין וסופרין אותן ומסבבין אותן ומניין שזה צפירה לשון סביבה וחזרה היא שנא' ישוב ויצפור ואומר באה הצפירה (אמר בנימין פי' בל"ר עגולה אשר אינה מסוגרת אבל חוזרת חלילה כמו נחש עקלתון ועושים קופות מצפירות):
צפיר [ציעגע, באק] (יומא סו) משוך צפירה זו זעיר חובין דדרי סגיאין פי' מהר וצא שעיר זה קטן וחטאות הדור מרובין. ס"א מה שהי לצפירא למה אתם שוהין השעי' (פסחי' מב גיטין סט) צפירת' דלא איפתח פי' שעירה שלא נפתח רחמה כלומר שלא ילדה. וי"א עופות שמנים שלא ילדו (אמר בנימין תרגום שעיר צפיר ובעזרא וצפירי עזין): [הפלאה שבערכין]צפיר יומא דף ס"ו: משוך צפירה זו זעיר וחובין דדרין סגיאין. פירוש מהר וצא שעיר זה קטן וחטאת הדור מרובין ס"א מה שהי לצפירא למה אתם שוהין השעיר עכ"ל. זהו הגירסא שלפנינו ופי' רש"י מה מתעכב שעיר זה כאן ועוונות הדור מרובין והן עליו.
צפור [איבער דער ברוסט] (ב"ק צ) אם על צפור נפשו הכהו פי' תחת גרונו למעלה מחזה שלו הכהו לידע אם מת מחמת המכה:
צפור [ארט היישעריק] (שבת צ) צפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהיא פי' ממיני חגב היא שמשחק בה קטן כדכתיב התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך (מכשירין פ"ה) העושה צפור במים הנתזין ואת שבה אינן בכי יותן (תוספת) ואת שבו הרי הן בכי יותן. (תמורה לד) שק ניבטל ברובה כלו' ניבטול האי שיער בשק ברובה א"ר פפא בציפרתא כגון שארג מאותו שיער נזיר בשק דמות עוף דמלאכה חשובה היא הלכך לא בטיל וידלק:
צפר [מארגען. פריה] תרגום בקר צפר תרגום ותוכחתי לבקרים ומכסנותי לצפריר ונקראו שדים של בקר צפרירי תרגום יומם השמש לא יככה יומם כד שליט שמשא לא ימחינך צפרירי:
ציפורי [שטרוק] כציפורי בפי הוושט פי' מביאין סיב של דקל של נרגילה ותופרין את הספינה בו וכשמכניסין אותו בנקב של ספינה שדומה לוושט נכנס וקולו הולך וקשה מאד וכפיטורי תבנית כציפורי ומ"ש הללו משאר דברים שהללו קשין ביציאתן פיטורי מפורש במקומו:
צפרדע [פראש] (כריתות יב) יצא שרץ טמא וצפרדע טהור ששתויי יין מורין בו דזיל קרי בי רב. דשרץ טמא ולא צפרדע:
צפורן [נעגעליך] (שם ד) הצרי והצפורן צפורן זו שחלת כדמתרגמינן נטף ושחלת נטופא וטופרא. ובושם הוא שעשוי כצפורן של אדם (אמר בנימין אין בושם זה כצפורן של אדם אלא כצפורן של חיה והוא גדל בים) (מקואות פ"ט) צואה מתחת הציפורן וציפורן המדולדלת פירוש צפורן שנזדעזע ממקומו ונשאר תלוי ואינו דבוק עם הבשר ויכנס לתוכו מים (ב"ר פ' מז) בא וראה כמה בין ראשונים לאחרונים מה מנוח אמר מות נמות כי אלהים ראינו והגר שפחה ראתה המלאכים ולא נתיראה מהן א"ר אחא צפרנן של אבות ולא כריסן של בנים:
צפורן [גראבשטיין] (בויקרא רבה בצו פ' אהבת צדק) לבן מלכים שנזז לבו עליו ונטל את הצפורן לחפור על אביו (בילמדנו בריש אלה פקודי) מה עשה נטל את הצפורן של ברזל והיו מכניס תחתיו אמר מתוך שאני מפיל את הבסיס האדריונטים נופל פי' בלעז סובלו"ני והוא חד כצפורן של אדם וכן אמרנו לענין אצבעות מפני מה אצבעותיו של אדם משופין כיתדות (בתוספת' שבת בפ' בראשונה) רבי יוסי אומר אף צפורן גדולה:
צפורין [ארט לינזען] (תוספתא בסוף מכשירין) בראשונה היה גרים של פול ושל טופח ושל צפורין טמא מפני ששורין אותו במים פי' מין קטנית הנקרא ספיר בריש משנת כלאים:
ציץ [שויען] (חגיגה יב) בן עזאי הציץ ומת פירוש הוסיף להזכיר שמות כדי להביט באספיקלריא מאירה ומת:
צץ [שפראטצען] (עירובין נד) בני אדם דומין לעשב השדה הללו נוצצין והללו נובלין פי' נוצצין צומחין כמו ויצץ ציץ כלומר שמתעשרין נובלין צומקין כלומר מתענין (שבת קמה) יצץ ופרח לישראל תני רב יוסף אילו תלמידי חכמים שבבבל שעושין ציצין ופרחין לתורה פי' שמגדילין מדרשות: [הפלאה שבערכין]צץ בבא בתרא דף ע"ד: הרג את הזכר וצינן את הנקבה מלשון כצנת שלג ביום הקציר עכ"ל. המעיין שם יראה דאיתא סירס את הזכר וכו' וכן מוכח שם הסוגיא וע"כ טעות נפל בדפוס כאן וצ"ל סירס:
צץ [קווסטען] (שבת קלו) אלו הן ציצין המעכבין את המילה תשובת רב האי גאון ואביו רב סרירא ז"ל בשר החופה את רוב העטרה דאמריתו אמאי אפקוה בל' ציצין כך הוא כל הבשר החופה העטרה אינו נקרא ציצין אלא אם נטל מקצתו ושייר מקצתו הנה מעט והנה מעט נקראו אותן מעט הנתרים ציצין מפני שדומין לסנפירין ותרגום סנפיר ציצין (אמר בנימין תרגום אשא כנפי שחר אזקוף ציצין דקריץ) (שם פב) ציצין שפירשו רובן ביד מותר בכלי פטור אבל אסור (ביצה לו) אמר להן אביי נקטוה בציצתיה ואפקוה פי' בשערו מלשון בציצת ראשי. (ע"ז מב) כל שיש לו ציצין בין פרקיו פי' שערות כמו ציצת ראשי (כלים פי"ז) סקורטי' משיחסום וינקב ועשה ציציתיה נתן דצוציתא כבר פי' בערך נתן. (גיטין נו ובריש ברייתא דר"א) למה נקרא שמו בן ציצת הכסת שהיתה ציצתו נגררת על גבי כרים וכסתות פי' כל אדם כשהולך בדרך ציצתו נגררת בקרקע וזה כשהולך מביתו ועד פתח העזרה היו מונעות כרים וכסות בקרקע במקום שהולך וציצתו נגררת עליהן (ירושלמי בפ' הרואה) העושה ציצית לעצמו אומר בא"י אמ"ה אקב"ו לעשות ציצית לאחר לעשות ציצית לשמו. נחעטף מברך להתעטף בציצית וכן ללולב ומזוזה וכל מצות. הני כובשני ציצייני עיין בערך כבשן פי' למה קורין אותן צוציינ' שיש להן ציצית בראשיהן כמו שכתוב ויקחני בציצת ראשי (מנחות מב) ת"ר אין ציצת אלא ענף וכן הוא אומר ויקחני בציצת ראשי. אמר אביי וצריך לפרודה כציצאת דארמאי פי' וצריך לפרד הפתילין היוצאין מן הגדיל כקווצות שער של בלורית שדבוקה מלמעלה ופרודה מלמטה (בבא בתרא עג) האי גלא דמטבע לספינתא נפקא ליה פי צוציתא דנורא חיוורת ברישיה (תענית כז) חזייה דבכה ואחיך ונפק צוציתא דנורא מאפותיה פי' אלו שנים כעין ציצית ויש לומר לענין ניצוצין דנורא:
צץ [פינקלען] תרגום בפסוק בימים ההם כשבת באבניא ציצא ושיישא: [הפלאה שבערכין]צץ ג' ביצה דף ל"ו: אמר להן אביי נקטוה בציציתא ואפקוה פי' בשערו מלשון בציצית ראשי עד כאן לשונו. לפנינו איתא בזה"ל ת"ש דההיא עכברתא דאשתכח באספרמקי דרב אשי אמר להו רב אשי וכו': שם עבודה זרה דף מ"ב. כל שיש לו ציצין בין פרקיו. פירוש שערות כמו ציצית ראשי עכ"ל. ז"ל רש"י ציצין תרגומו של סנפיר לשון אחר כמו שערות: שם באות הנ"ל. גיטין דף נ"ו. ובהגדה ובריש ברייתא דרבי אליעזר למה נקרא שמו בן ציצית הכסת שהיתו ציצתו נגררת על גבי כרים וכסתות. פי' כל אדם כשהולך בדרך ציצתו נגררת על גבי קרקע וזה כשהולך מביתי ועד פתח העזרה היו מוצעות כרים וכסתות בקרקע במקום שהולך וציצתו נגררת עליהן עכ"ל. ז"ל רש"י ציצתו. ציצית של טליתו. נגררת על גבי כרים וכסתות. שלא היה מהלך אלא ע"ג מילת. הוסיף רש"י בביאור זה שלא היה מהלך אלא ע"ג מילת דאם היה מהלך שלא ע"ג מילת אז היו ציצותיו נגררין ע"ג הארץ כמו כל האדם כמ"ש רבינו. [ורמז לדבר שקראו לו בן ציצית הכסת דהיינו כשהיה לבוש בטלית שחייב בציצית מדה יתירה היתה בו שכל אדם ציצתו נגררת על הארץ וזה ע"ג מילת ובזה דברי רבינו מכוונין שכתב כל אדם וכו' וזה כשהולך וכו' ע"כ פירוש רש"י ורבינו בסיגנון אחד] ונפקא מינה לדינא מה שכתב המחבר באורח חיים סימן כ"א סעיף ד' יש ליזהר כשאדם לבוש טלית שלא יגרור ציצותיו. והקשה המגן אברהם בס"ק ג' דמשמע לכאורה מדאמר בן ציצית הכסת שהיו ציצותיו נגררין ע"ג כרים וכסתות משמע דאנשים אחרים היו ציצותיהם נגררין על הארץ וכו' ותירץ דיש לדחות דשל אחרים לא היו נגררין כלל על הארץ ע"ש. ולדעתי הקלושה אם ראה המגן אברהם מה שכתוב הערוך להדיא לא כתב זה. ולפיכך נראה תירץ השני שכתב המ"א דדוקא כשגוררין בשעת לבישה הוי ביזוי דנראה כאלו מכבד בהם הבית אבל אם נגררין דרך הילוכן אין קפידא כל כך עכ"ל. ועפ"י תירוץ השני שכתב המג"א [והוא לדעתי מתקבל עפ"י האמת לאמתו] מבואר היטיב דברי המחבר שבבית יוסף העתיק בסימן כ"א בזה"ל כתוב האגור בשם המרדכי כל המגרר ציציותיו עליו הכ' אומר וטאטיתיה במטאטי השמד ובשולחן ערוך העתיק כשאדם לובש טלית ולא העתיק כל המגרר. אלא שינוי מדעת קונה. למי שיש בו בינה. דדוקא כשלובש יש ליזהר דנראה כאלו מכבד את הבית ועליו הכתוב אומר וטאטתי' וכו והיינו מכוון למ"ש המג"א בתירוץ השני. וראיתי הרבה מבני עליי' שרוב פעמים טליתות וציציות שלהם בשעת ולאחר התפלה נגררין על הארץ ויש ללמד עליהם זכות כמ"ש רבינו להדיא וכן משמעות רש"י. ובענין בן ציצית האריך הד"מ להקשות מזה בסימן יו"ד על הב"י והביאו המג"א בסי' יו"ד ס"ק י"ג ואין כאן מקום לקבל אריך: שם באות הנ"ל ירושלמי בפרק הרואה העושה ציצית לעצמו אומר בא"י אמ"ה אקב"ו לעשות ציצית לאחר לעשות ציצית לשמו נתעטף מברך להתעטף בציצית וכן ללולב ומזוזה וכל מצוות עכ"ל. עיין מ"ש תוס' סוכה דף מ"ו. ד"ה העושה וכו' ובתוס' מנחות דף מ"ב ד"ה ואלו לעשות וכו' כתבו ירושלמי וכו' והביאו הערוך בערך (ציץ צ"ל) צץ: עוד שם באות הנ"ל מנחות דף מ"ב. תנו רבנן אין ציצית אלא ענף וכן הוא אומר ויקחני בציצית ראשי אמר אביי וצריך לפרודה כציצאת דאראמאי. פירוש וצריך לפרד התפילין היוצאין מן הגדיל כקווצות שער של בלורית שדבוקה מלמעלה ופרודם מלמעלה עכ"ל. לשון רש"י דבוקות מלמטה ופרידות מלמעלה:
צץ [ארט פויגעל] תרגום ואת התחמס וציצא:
צצלא [טויב] (ב"ב עה סנהדרין ק) השתא כביעתא דצוצלא לא משכחינן (ובפסקא דעניה סוערה) אפילו כביעתא דשפנינא לית (שבת פ) כביעתא דצוצלתא מאי טעמא משום דזוטרא אימא דצפירתא פירוש ביצה של עוף והוא דייציפי וממין תורין הוא:
צק [גיסען] (זבחים לח) היוצק והבולל (סנהדרין צב) יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע פי' משום דהוה מלך לא בעא למימר ליה בלשון גנאי אלא בלשון כבוד (בסוף ידים) אמרו צדוקין קובלין אנו עליכם פרושים שאתם מטהרין את הנצוק. כל הנצוק טהור חוץ מדבש הזיפים עיין בערך זף ובערך סלד. (ע"ז נו) ש"מ נצוק חבור פי' יש שני כלים א' למעלה שמציק לכלי שלמטה ושלמעלה טהור ושלמטה יש בו יין נסך ואותו יין שבין כלי לכלי קורין נצוק על שם יציקה ונצוק משעה שמתחיל להציק מכלי אל כלי אינו פוסק עד שירד כולו הנצוק והקטפרס ומשקה טופח עיין בערך טפח:
צק [איינגוס] (פסחים נו) משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה (יומא עה) ובשלו בפרור מלמד שירד להם לישראל ציקי קדירה עם המן (ב"מ פו) הללו לציקי קדירה. (ב"ב עו) אני ראיתי ציפורי בשלוותה והיו בה ק"פ אלף מוכרי ציקי קדירה. (כתובות סה) מעשה בכלתו של נקדימון שפסקו לה חכמים סאתים יין לציקי קדירה (חולין עז) בנבלתה ולא בעצמות ולא בגידין וכו' עד לא נצרכא אלא שעשאן ציקי קדירא פי' דבר היורד לקדירה: [הפלאה שבערכין]צק ב' פסחים דף נ"ו. משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה (ארשדור"ה. רש"י) יומא דף ע"ה. ובשלו בפרוד מלמד שירד להם לישראל ציקי קדירה עם המן (ציקי קדירה תבלין לתבשיל ערב ומבושם. רש"י) בבא מציעא דף פ"ו: הללו לציקי קדירה (מין מאכל ששמו ציקי קדירה אשרי"ד בלע"ז רש"י) בבא בתרא דף ע"ה. אני ראיתי ציפורי בשלוותה והיו בה ק"פ אלף מוכרי ציקי קדירה (מין מאכל. רשב"ם) כתובות דף ס"ה מעשה בכלתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה חכמים סאתים יין לציקי קדירה (להטעים תבשיל. רש"י) חולין דף ע"ז: בנבלתה ולא בעצמות ולא בגידין וכו' עד לא נצרכה אלא שעשאן ציקי קדירה. פירוש דבר היורד לקדירה עכ"ל. ולשון רש"י שבשלן הרבה עם תבלין:
צק [שפיטץ בארג] (יומא סו) עשר סוכות מירושלם ועד צוק (ב"מ צג) העלה לראשי צוקין ונפלה (שם לו) אימא רישא עלתה לראשי צוקין ונפלה ה"ז אונס. פי' בראשי ההרים הגבוהים והאבנים והצירים שלו כסכינין: [הפלאה שבערכין]צק ג' בבא מציעא דף צ"ג: העלה לראשי צוקין ונפלה (הרים חדים וגבוהים. רש"י) שם דף ל"ו: אימא רישא עלתה ראשי צוקין ונפלה הרי זה אונס. פירוש בראשי ההרים הגבוהים והאבנים והצורים שלו כסכינין עכ"ל. ולשון רש"י הרים חדים ומשופעים:
צקלג [ארטס נאמע] (גיטין ז) וצקלג ומדמנה וסנסנה רב אחא חתים בה מי שיש לו צעקת לגימא על חבירו שוכן בסנה עושה לו דינו:
צקן [גייציגער] (פסחים פא) הציקנין שורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה פי' בני אדם צרי עין:
צר [שטיין, פעלז] (כלים פכ"ו) רמ"א צרור שעה טהורות צרור עולם טמאות רבי יוסי אומר כל חמתות צרורות טהורות פי' לשני המלכים עושין חכמי האומות צלמים ונותנים ביריהם כ"ד אבנים ותחתיו ספל גדול של נחשת ובסוף כל שעה משליך הצלם מידו אבן אחת לתוך אותו הספל ונשמע קול הספל בכל העיר ויודעין השעות פ"א אם היתה החמת שנאמרה בראש ההלכה קשורה בקשר ואינו מתוקן ואינו של קיימא והוא לשעה אינו מקבל טומאה ואם הוא קשר של קיימא ועומד בקשירתו לעולם מקבל טומאה ובזה אמרו צרור עולם טמאות (מקואות פ"ד) החוטט בצינור לקבל צרורות פי' חופר בצינור שיהא רחב שאם יפלו שם צרורות ילכו הם ולא יסתמו הצינור (בריש טבול יום) צרור שבככר וגרגר מלח הגדול פי' יש מנהג בכמה מקומות שמשימין סימן בככר אבן (חולין טו) בכל שוחטין בצור ובקנה:
צר [בינדען] (ב"ק מט ב"ב עו) וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך (ב"מ קח) הני צירי וחתימי והני שראי ושראי לית בה משום דינא דבר מיצרא. פי' ביד בר מיצר צרור הכסף צרור וחתום ואומר הניחוהו אצלי עד שיעמדו במשקלם וימסרו' לי ועכשיו יבאו (כלים פכ"ו) צרור המרגלין טמא צרור המעות רבי אליעזר מטמא פי' בגד או עור עשוי לצור בו מרגליות או מעות (כתובות סז) רבי אבא הוה צייר זוזי בסודריה ושדי ליה לאחוריה (ע"ז נו) והא קא מנסיך בידיה דציירנא ליה לידיה. (בב"ב קעד) (ערכין כג) רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסיה פי' שמא צרור של כסף התפישו הלוה למלוה קודם מיתתו שיפרע חובו מהם (שבת נב) העזים יוצאין צרורות לייבש: [הפלאה שבערכין]צר ב' בבא מציעא דף ק"ח: הני צרירי וחתימי והני שראי ושדאי לית בה משום דינא דבר מצרא. פי' ביד בר מיצר צרור הכסף צרור וחתום ואומר הניחוהו אצלי עד שיעמודו במשקלם וימסרום לי ועכשיו יבאו עכ"ל. פירוש זה כתב הרא"ש בשם רבינו חננאל וכן פסק הטור בח"מ בהל' מקח וממכר סימן קע"ה וכן אם היו מעותיו של לוקח מותרין ושל מצרן צרורין ואומר שכך ניתנו לו ואינו רשאי לפותחן עד שיבואו בעליהן וכו' וע"ש בבית יוסף ובדרישה:
צר [פארמע, צייכען] (שם עה) אמר ריש לקיש הצר בכלי צורה חייב משום מכה בפטיש פי' אף על גב דפליג ר' שמעון (שם קג) דתניא הצר בכלי צורה כל שהוא ר' שמעון אומר עד שיצור את כולו כלומר עד שיצור את כל הצורה יחידאה היא ואי ההיא צורה אית בה אותיות דמקרו חייב משום כותב ואי לא חייב משום מכה בפטיש (בב"ב נג) אמר רב הצר צורה בנכסי הגר קנה (כלים פכ"ד) ושל צורות טהור מכלום פי' בגד שיש ביד רוקמי רקם ובו מיני צורות כדי לראות בו לעשות כמותו בגד אחר (בריש צו בילמדנו) וכשנגלה הקב"ה ליחזקאל ואמר לו הגד לבית ישראל את הבית אמר לו רבש"ע וכי עכשיו בונין אותו שאמרת וישמרו את כל חקותיו ועשו אותו אמר לו עכשיו יהו קורין בצורות הבית ואני מעלה עליהן כאילו בבנינו הן עסוקין וכן בסדר קרבנות (מ"ק י) אמר ליה לבריה אותן בני אדם אנשים של צורה הן (יומא נד) כרובים בצורייתא הוו קיימי פי' אע"פ שלא היו הארון והכרובים במקדש שני כרובים מצויירים בכותלים היו שם. אפי' פיגול טעון צורה כבר פי' בערך פגל המתרגם פסוק כצורתו פי' בערך תרגום:
צר [ברעכען רייסען] (שבת קנד) יתיר חבלים ויפלו שקים מצטרו זיקי (ע"ז ל) חד טילא תיורא דמצרי זיקי (שם נג) והא רוצה בקייומו הוא דלא מצטרו זיקי פירוש עניין בקיעה כדכתיב ומבוקעים ומצוררים (אמר בנימין תרגום ויקרע מרדכי בגדיו וצרא מרדכי לבושיה):
צר [טיהר אנגעל שמערצען] מאי הכר ציר אמר רב אויא אבקתא עיין בערך אבקתא (בכורות מה) כשם שצירין לבית כך צירים לאשה שנאמר ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה. (מועד קטן יא) הציר והצנור והקורה והמנעול. (כלים פרק יא) והפותה שתחת הציר (עירובין קב) מחזירין ציר התחתון במקדש אבל לא במדינה והעליון כאן וכאן אסור פירוש ציר נוקבין הדלת וקובעין בו עץ חד כד. להכניסו באדן לחזור לכאן ולכאן ואם יצא מן הדלת מחזירין אותו בשבת בעיקרו שתי ידות תרגום תרין צירין ופי' הצנור הוא החור שבאדן (אמר בנימין לשון פסוק הדלת תסוב על צירה):
צר [שפאלטען]. (פסחים מ) לא מיבעיא חטין דכיון דאית בהו ציריא עלא בהו מיא פי' חריץ של חטה והשעורים שיעי ואין בהם סדק (בכורות מ) מנה איילה (נדה כג) אמר רב יוסף לא קשיא הא באוכמא הא בציריא פי' אוכמא של עין דומה לשל אדם ציריא חריץ שהעין עומד בו אינו דומה לשל אדם בפי' ר"ח ז"ל כתיב בציהרא ופי' אוכמא שחור של עין ציהרא אדום הסובב את השחור: [הפלאה שבערכין]צר ו' בכורות דף מ'. נדה דף כ"ג. אמר רב יוסף לא קשיא הא באוכמא הא בציריא. פירוש אוכמא של עין דומה לשל אדם ציריא חריץ שהעין עומד בו אינו דומה לשל אדם. בפירוש רבינו חננאל כתיב בציהרא ופירש אוכמא שחור של עין ציהרא אדום הסובב את השחור עכ"ל. ז"ל רש"י אוכמא. שחור של עין הבהמה אינו עגול כשל אדם: הא בצירא. כל בית מושב הלובן והסירא קרי ציריא והוא וודאי עגול כשל אדם: ולא לבד שחולק בדבר ידוע לכל נגד פירוש רבינו חננאל אלא סותר דברי עצמו כי בנדה דף כ"ג. פי' רש"י באוכמא שחור שבעין הוי עגול בבהמה כשל אדם והא דתני דהוי מים בציריא מקום מושב כל העין לא הוי עגיל בבהמה כאדם וכו' ע"ש ומצאתי בצאן קדשים שכתב ד"ה באוכמא וכו' הבהמה עגול כצ"ל. ד"ה הא בציריא וכו' וודאי אינו עגול וכו' כצ"ל. שמחתי שמצאתי שהגיה הגאון בעל צאן קדשים ואולי מטעמא שלא יהיו דברי רש"י סותרין שלח ידו להגיהה כך על פי האמת:
צר [פיש לאגער] (נדרים נא) ומותר בציר ובמורייס (ע"ז לו) וציר שיש בה דגה (עירובין כח) היו לוקחין ציר בכסף מעשר אמרו לו שמא לא שמעת אלא כשקרבי דגין מעורבין בהן אפילו תימא רבי יהודה בן גדיש לא קאמר אלא בציר בשומנא דפירי פי' כשכובשין הדגים ומאצצין ודוחקין ומצירין אותו לחלוח היוצא מהן נקרא ציר:
צר [שטאד טירס] (בכורות מט) חמש סלעין של בן במנה צורי שלשים של עבד חמשים של אונס ומפתה מאה של מוציא שם רע כולן בשקל הקדש במנה צירי (גמ') מאי צורי אמר רב מנה של נור אמר רב יהודה אמר רב אסי כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה וכללא הוא והרי הטענה והרי הקדש והרי מעשר וכו'. פירוש כסף צורי הוא סלע צורי הוא ד' דינר כסף מדינה הוא סלע מדינה פלגי דזוזא חצי דינר ועוד מפורש בערך סלע (בבראשית רבה פרשת סב ובילמדנו ויהי חשך אפילה ובפסקא דויהי בחצי הלילה) אמר רבי אלעזר כל צור במקרא שלם בצור המדינה הכתוב מדבר. חסר ברומי הכתוב מדבר:
צר חצר הצורית כבר פי' בערך חצר:
צר [רוטהע רייז] דצרי מדיחן (ע"ז עה) אמר רבי עקיבא צרי דקל שתים פי' מביאין נצרי' והוצין וקורעין אותן ועושין אותן כמין חוטין ועושין מהן חבלים כדתני רב יוסף ג' חבלים הן משל מגג ושל נצרים ושל פשתן:
צרב [אנטצינדען]. (נגעים פ"ו פ"ח) השחין המכוה והקדח שנעשו צרבת פירוש מלשון צרבת השחין (כלים פרק ג) הנוגע בצרבה טמא פי' הסותם פי החבית בזפת יותר מצרבה נקרא אותו היתר צרבה כמו צרבת השחין (אמר בנימין צרכה כתוב בנוסחאות):
צרב [הארט, שטארק] (בינה ה) משום דצריבן פירוש קשים וחזקים כדאמר צורבא מדרבנן חוזק תלמידי חכמים: [הפלאה שבערכין]צרב ב' ביצה דף ז'. משום דצריבן פי' קשים וחזקים כדאמר צורבא מרבנן חוזק תלמידי חכמים עכ"ל. עיין רש"י תענית דף ד'. וז"ל צורבא מרבנן בחור חריף כמו ביעי דצריבן במסכת ביצה (דף ז') תלמיד חכם זקן לא קרי צורבא מרבנן אלא ההוא מרבנן קרי ליה עכ"ל. והתשבי כתב ולשני הפירושים הוא נגזר מן אש צרבת שאין דבר חזק וחד ממנו:
צרב הצרובין והסרוקין כבר פי' בערך סרק. ושבה והיתה לבער תרגום ויהון לצרבה (אמר בנימין בנוסחאות דידן כתוב הצורפים והסריקין):
צרד [גרידעם, טראקען] (פסחים כ) תפשוט דבעי ריש לקיש (חולין לו) צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני (מעשר שני פ"ב בריש עדיות) בית שמאי אומרים יאכל צריד פי' מנחה יבשה שאינה בלולה. פ"א פסולת הסולת כגון סובין וכיוצא בו (אמר בנימין פי' בל"ר יבש מאוד):
צרוד [גראב] (ר"ה כז) היה קולו דק או צרוד כשר פי' בלע"ז רוק"ו ושייך בצריד מה המורסן עב במינו אף זה עב במינו: [הפלאה שבערכין]צרוד ראש השנה דף כ"ז: היה קולו דק או צרוד כשר. פי' רוק"ו ושייך בצריד מה המורסן עב במינו אף זה עב במינו עכ"ל. לפנינו איתא צרור ופי' רש"י לשון יבש רויי"ש בלע"ז. אמנם בפסחים דף כ'. ובחולין דף ל"ו. גבי צריד של מנחות פי' רש"י יבש כמו היה קולו דק או עב או צרוד עכ"ל. ודע דלפנינו בר"ה כ' או קולו דק או עב או צרוד ולפירוש הערוך דצרוד פירושא הוא עב ע"כ דלא גריס או עב:
צרדא [צווייען קלייד] (ב"מ ס) רבה שרא למידק צרדי (כתובות ח) והאידנא נהוג עלמא אפי' בצרדא בת זוזא פי' רש"י בגד קנבוס ובעל הערוך הביא בערך צרדא:
צרדה [צייגעפינגער] (יומא יט). מכין לפניו באצבע צרדה (גמרא) אמר רב יהודה צרתה דדא מאי היא גודל (תוספתא) איזהו היא אצבע צרדה זו אצבע גדולה של ימין (מנחות לה) אמר ריש לקיש עד אצבע צרדה ומאי צרדה אמצעית פי' היא אצבע הארוכה: [הפלאה שבערכין]צרדה א' יומא ט': במשנה בקש להתנמנם פירחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה גמרא מאי צרדה אמר רב יהודה צרתא דדא מאי היא גודל. תוספתא איזו היא אצבע צרדא זו אצבע גדולה של ימין עכ"ל. (א) ז"ל רש"י ביומא דף י"ט: צרתא דדא. צרתה של זו אצבע תהי צרה לזו ומאי היא זו גודל באצבע הסמוכה לגודל היה מחברו לאגודל בחזקה ושומטה ומכה על כפו ונשמע הקול. ותמוה שלא ראה רש"י התוספתא שהביא רבינו והיא שנוי' בפרק א' דיומא איזו היא אצבע צרדה זו אצבע גדולה של ימין. הרי דתוספתא מפרש להך צרדה שהיא אמה. ורש"י מפרש שהוא אצבע [ואפשר דס"ל לרש"י דגמרא דילן שמפרש מאי צרדה צרתא דדא והיינו אצבע שהיא סמוכה וצרה ממש לגודל משא"כ אמה שאינה סמוכה ואצבע מפסיק לא שייך לומר צרתה דדא. אבל התוספתא שלא פירש מאי צרדא וכו' אלא ס"ל להתוספתא דשם העצם של אמה נקרא בלשון משנה צרדא ודוחק.] שוב מצאתי במנחות דף ל"ה: כתבו התוס' בזה"ל בד"ה וכמה וכו' אבל הערוך פירש בערך צרדא דכתב בילמדינו בסוף בא אל פרעה ושיעור רצועה של יד עד אצבע צרדא ומאי צרדה אמצעי. פירוש היא אצבע ארוכה [והרי חסר לפנינו מ"ש תוס' בשם הערוך דכתב בילמדנו וכו'. אכן וודאי היה כתוב כך בערוך שהי' לעיני התוס' והיא ישרה ואמת וכמ"ש על הגליון כאן] ועוד הביא בערוך דתניא בתוספתא איזו אצבע צרדה זו אצבע גדולה של ימין ובקונטרוס פירש דהיא אצבע הסמוכה לגודל וכו' ע"ש. וראיתי בתי"ט ביומא האריך לבאר לפי פירוש הערוך וכן פירש הרמב"ם שאצבע אמצעי נקרא צרדה מה זה דקאמר הש"ס צרתה דדא ע"ש. ולזה אודיע מ"ש בפירוש המחזור בסילוק של פרשת שקלים בצרדה היא אצבע אמצעית ולמה נקראת צרדה שנעשית צרה לב' מכאן וב' מכאן. ובחבורי לתוספתא כתבתי הא דתני של ימין הא דשל שמאל לא משום דבמשנה קתני פרחי כהונה מכין לפניו וכו' משמע פירחי הראוים לעבודה וכשרים לכל דיני כהונה ובבכורות דף מ"ה: אמרי' דאיטר פסול וגם השולט בשתי ידיו לרבי נפסול א"כ צריך להיות שולט בשל ימין דוקא ושמאלו יד כהה. ועיין תוס' במנחות הנ"ל הדבר ידוע שאי אפשר להשמיע קולו אלא כשמכה באמצעי: שם מנחות דף ל"ה: אמר ריש לקיש עד אצבע צרדה ומאי צרדה אמצעית. פי' הוא אצבע הארוכה עכ"ל. ומאי צרדה אמצעית ליתא לפנינו. ודע דחסרון הרבה יש כאן וצ"ל כמו שהעתיקו התוס' דף ל"ה: במנחות דברי הערוך וכתבתי לשונם בדבור הסמוך הקודם לזה דכתב בילמדנו:
צרדא [איין שלעכטער ווינד וואס פערדרייט דאם געזיכט ארינטער] (פסחים קיא) האי מאן דזגי אגירדא דדיקלא אחדה ליה רוח צרדה (חולין כה) לא שקלי מידי מפתורא כי נקיט איניש כסא בידיה משום דקשי לרוח צרדה פי' דאי הוה ההוא כוס שני מהדר פרצופיה לאחוריה כההיא דרבה בר נחמני המפורש (ב"מ פג):
צרדא [ארט פויגעל] (חולין סג) אמר רב יהודה צרדא שרי פי' מין עוף:
צרח [הערץ שמערץ] (שבת לז ברכות מ) אבל כל יומא לא משום דקשי לצירחא דליבא (גיטין סט) לצירחא דליבא ליכול תלתא ביעי בנניא וכומנא ושומשמי פי' כאב הלב: [הפלאה שבערכין]צרח שבת דף ל"ז ובברכות דף מ'. אבל כל יומא לא משום דקשי לצירחא דליבא עכ"ל. לפנינו איתא לחולשא:
צרי [הערץ דאס באלזאם בוים] (שבת כז) אין מדליקין בצרי מפני שהוא עף (כריתות ה). הצרי והצפורן (בב"ר פ' צא). מעט צרי קטף וכך תרגומו פי' שרף היוצא מן העץ כיצד רושמין העץ ויוצא ממנו הצרי:
צרך [בענעטיגען, בדירפען] (ב"מ צז) א"ר ירמיה כגון דא צריכה רבה פי' טעם זה שפי' ר' יוחנן פי' גדול הוא ואם לאו דפירשו ר' יוחנן שהוא רב מובהק לאו כל איניש יכיל לפרושיה אלא רב כמותו (נדה נט) האשה שהיא עושה צרכיה וראת' דם איש ואשה שעשו צרכיהן בתוך הספל (אמר בנימין לשון מקרא זה ואנחנו נכרות עצים מן הלבנון כל צרכך):
צרם [אבשניידן] (זבחים כה) הצורם אזן הפר ואח"כ קיבל דמו פסול שנא' ולקח מדם הפר וכו'. (מ"ק יג גיטין מד) אם תמצא לומר צרם אזן בכור ומת קנסו בנו אחריו וכו' (ב"ק צח) אמר רבא הצורם אזן פרתו של חברו פטור מ"ט פרה כדקיימא קיימא לא עבד בה ולא מידי כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי פי' סדק אזן הבכור בידו מיעכו ועשה בו רושם. (ב"ק צב) צרם באזנו תלש בשערו: [הפלאה שבערכין]צרם זבחים דף כ"ה. הצורם אזן הפר ואח"כ קבל דמו פסול שנאמר ולקח מדם הפר וכו'. (פירש רש"י הצורם אוק"רינר דהיינו מום) במועד קטן דף י"ג. ובגיטין דף מ"ד. אם תמצא לומר צורם אזן בכור ומת קנסו בנו אחריו וכו' (חתך באזנו מעט רש"י). בבא קמא דף צ"ח. אמר רבא לפנינו איתא רבה) הצורם אזן פרתו של חבירו פטור מאי טעמא פרה כדקיימא קיימא לא עבד בה ולא מידי כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי. פירוש סדק אזן הבכור בידו או מיעכו ועשה בו רושם. שם דף צ'. צרם באזנו תלש בשערו עכ"ל. פירוש רש"י משך. ובבכורות שמעתי לשון פוגם:
צרן [רינד אויגיג] טריף ארגינג] (בכורות מד) הזגדום והצירן (גמ') תנא עיניו טרוטות צרניות דומעות דולפות וטורדות פי' שעגול אותו מקום שהעין מונח בו:
צרע [בינע] (מכשירין פ"ו) דבש צרעין טהור ומותר באכילה פי' טהור שאינו כז' משקין להכשיר ומותר באכילה כי הצרעין הן דבורים מדבריות ר"מ צרעה היא ערעיתא וכן תרגום צרעה ערעיתא ולמה נקראת ערעיתא שעומדת ליראת אדם ומכה אותו כדכתיב אשר קרך בדרך ומתרגמינן דערעך:
צרף [ביידעל ארם ווערבינע] (סוכה יט) העושה סוכתו כמין צריף (שם יג) אמר רב אבא הני צריפי דאורבני כיון שהותרו ראשי מעדנין שלהן כשרין פי' מלון של שומרי שדות ואותן צריפין מסככין אותן במורביות של ערבה וקושרין את ראשי' ומשלשלין אותן מהנה ומהנה בגג וקושרין עוד קצותן שלא יפרדו מלמטה (עירובין נח) יושבי צריפין כיושבי קברות (ב"מ מב) ההוא דאפקיד זוזי גבי חבריה אותבינהו בצריפא דאורבני ואגניבו פי' מין גמי ובעלי כפרין עושין כן (אמר בנימין פי' בל"י מין גמי אשר בו הכפריים מסככים בתיהם ואין להם גג שטות כי הסיכוך משופע משני צדדין להתוך המטר ארצה) (בסוף גמ' דפ' במה בהמה בשבת כז) במתניתא תנא אותו היום שהעמיד ירבעם שני עגלים אחד בבית אל ואחד בדן נבנה צריף אחד וזו היא איטליא של יון (אמר בנימין פירוש בלשון יוני בית פחותה עשוי מעץ): [הפלאה שבערכין]צרף א' סוכה דף י"ט: במשנה העושה סוכתו כמין צריף ושם בגמרא דף י"ג: אמר רבה אמר שמואל הני צריפי דאורבני כיון שהותרו ראשי מדנין שלהן כשרים. פירוש מלון של שומרי השדות ואותן צריפין מסככין אותן במורביות של ערבה וקושרין את ראשיהן ומשלשלין אותן מהנה ומהנה בגג וקושרין עוד קצותן שלא יפרדו מלמטה עכ"ל. וז"ל רש"י צריף צריפא דאורבני כוך של ציידין שאורבין בה את העופות ועושין ככוורת שמשפעת והולכת: שם עירובין דף נ"ה: יושבי צריפין כיושבי קברות (פי' רש"י דירה של הוצין וערבה) בבא מציעא דף מ"ב. ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חברי' אותבינהו בצריפא דאורבני ואיגניבו. פירוש מין גמי ובעלי כפרים עושים כן עכ"ל. וז"ל פי' רש"י בית קטן עגול כמין כובע שעושין ציידי עופות לארוב: דאורבני של ערבה:
צרף [הארט מאכן] (כתובות קיא) צירוף אחר צירוף דכתיב ועוד בה עשיריה פי' צרה אחר צרה כדכתיב וצרפתיה כדי למרק עונות. (מכשירין פ"ה) המוליך את הספינה לים הגדול לצרפה המוציא מסמר לגשמים לצרפו פי' כשהנפח מבקש לעשות סייף או סכין או כל כלי כיון שיחמו באור ויעשנו בפחמין נוטלו בצבת ונותנו במים זהו צירוף כמעשה דר"ש בן לקיש הסייף והסכין והפיגיון וכו' עד מתי גמר מלאכתן רבי יוחנן אמר משיצרפן בכבשן ר"ל אמר משיצחצחן במי' והלכת' כר"ל דהודה לו ר' יוחנן והני מילי בכלי נחשת דצירופן במים אבל כלי חרש ודאי צירופן בכבשן דתנן (כלים פ"ד) כלי חרש מאימתי מקבל טומאה משיצרכו בכבשן והוא גמר מלאכתו (ביצה לב) כלי חרש מאמתי מקבל טומאה משנגמר מלאכתו דברי ר"מ ר' יהודה אמר משיצרפו בכבשן:
צרף [פעראייניגען] (פסחים יט חגיגה כג). א"ר חנין א"ק כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת הכתוב עש' לכל מה שבכף אחת אלמא צירוף דאוריית' (מעשרות פ"ב) אוכל אחת אחת פטור ואם צירף חייב פי' אם חיבר שנים יחד. (מעשר שני פ"ד) כמות שהשולחני פורט ולא כמות שהוא מצרף (כריתות טז) צירף את המעילה לזמן מרובה (מקואות פ"ג) אלא שנפלו ג' לוגין מכלי אחת מב' ומג' מצטרפין מד' אין מצטרפין (אמר בנימין תרגום ירוש' בפסוק וצים מיד כתים ויצרפון עמהון לגיונין פי' ענין חבור): [הפלאה שבערכין]צרף ג' מכשירין פרק ה' המוליך את הספינה לים הגדול לצרפה המוציא מסמר לגשמים לצרפו. פירוש כשהנפח מבקש לעשות סייף או סכין או כל כלי כיון שיחמו באור ויעשנו בפחמין נוטלו בצבת ונותנו במים זהו צירוף. כמעשה דרבי שמעון בן לקיש. (ב"מ דף פ"ד.) הסייף והסכין והפגיון וכו' עד מתי גמר מלאכתן רבי יוחנן אמר משיצרפם בכבשן ריש לקיש אמר משיצרפן במים והלכתא כריש לקיש דהודה לו ר' יוחנן והני מילי בכלי גחושת דצירופן במים אבל כלי חרש וודאי צירופם בכבשן דתנן בסוף פרק ד' בכלים כלי חרש מאימתי מקבל טומאה משיצרפם בכבשן והוא גמר מלאכתן עכ"ל. עיין קונטרוס סימן ע"א: שם ביצה דף ל"ב. כלי חרש מאימתי מקבל טומאה משנגמר מלאכתו רבי יהודה אומר משיצרפנו בכבשן עכ"ל. לפנינו איתא רבי יהושע:
צרף [צערמאהלען] (חגיגה ד) המקבץ והמצרף נחשת והבורסי פטור מן הראייה (כתובות עז) מקמץ ומצרף נחשת (גמ') מצרף נחשת מאי אמר רב חושלי דודי כבר פי' בערך חשל:
צרף [אלויען] (שם עט) כלי מחפורת של צריף כבר פי' בערך חפר פ"א כלים העשויין מאדמה שתופרין ממנה צריף שקורין אלומ"י אין לו טהרה עולמית שסופג הרבה מכל משקין שנותנין לתוכו א"ר זביד האי קוניא אוכמא וחיורא שרי ירוקא אסיר משום דמצרף פי' ירוק מעורב שבולע צריף מאותו הרבה ואי אית בהו קרטופני שהן בקעים כולהו אסירי: [הפלאה שבערכין]צרף ה' חגיגה דף ד' המקבץ והמצרף נחשת והבורסי פטורין מן הראיי' עכ"ל. לפנינו איתא המקבץ ועיין מה שאכתוב לקמן בערך קמץ:
צרף [שטארק וויים קלייד] (סנהד' מד) אדרת שנער שמואל אמר סרבלא צריפא פירוש ר"ח ז"ל טלית נקי לבן כדתרגמינן ותרבי לך בורית ותסגי לך צריפתא אלו הצרף כולן קרובי ענין הן (אמר בנימין בנוסחאות שלנו כתוב ומחורי בבוריתא):
צרצר [פלאש, די דעק וויא אין זיפ] (כלים פ"ב) המסרק של צרצור רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין (מקואות פ"ג) המערה מן הצרצור מטיל למקומות הרבה פי' ראש הלגין שדומה לראש הרמון בשם ששנינו ר"א אומר אף המסרק טהור וצרצור על פיו יש צורת רשת כדי שלא יכנס לשם דבר רע ולכן שנינו מטיל מקומות הרבה ובלשון קודש שמו בקבוק שכשאדם שותה בו או שופך בו עושה בקבוק ובל' לע"ז ולשון ישמעאל שמו בוקא"ל (סנהדרין קה ובילמדנו אל תצר את מואב) וצרצור יין העמוני מונח אצלה ועדיין לא נאסר יין העמוני:
צרצר [היישריק] (חולין סו) והלא הצרצור הזה יש לו ד' כנפים וד' רגלים:
צרצרא [ארט פייגעל] (מדרש אסתר פסקא גם ושתי המלכא) כהדא צרצרא דמגלגלא בדילה ובלא דילה פי' מין עוף הנקרא בת קברייא ושם (בפסק' בהראותו את עושר) בין מן דידיה ובין לא מדידיה מתגלגלת בת קברייא והוא עוף המתפאר באברה ונוצה של עופות אחרים:
צת [אנצינדען] (ב"מ סט) אל תיקרי מוצאת אלא מוצת (יומא סז) עד שיצת האור ברובן מלשון ויצת אש בציון: [הפלאה שבערכין]צת בבא מציעא דף נ"ט. אל תיקרי מוצאת אלא מוצת עכ"ל. בברכות דף מ"ג: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מתמר שנאמר היא מוצאת וגומר. בסוטה דף יו"ד: נוח לו לאדם שיפיל וכו' מנלן מתמר ע"כ. פיר' רש"י ולא ילבין וכו' ואף זו נוח היה לה לישרף ואל תלבין פניו לפיכך שלחה לו כן אם יודה ויגלה הוא עצמו את הדבר יגלה ואם לאו תישרף ולא תגלה היא את הדבר עכ"ל. בכתובות דף ס"ז: נוח לו לאדם שימסור עצמו וכו' מנלן מתמר דכתיב היא מוצת. פי' רש"י היא מוצאת והיא שלחה וגומר אע"פ שבאתה לישרף לא גילתה הדבר אלא אם כן יגלה הוא ואם לא יגלה נשרפת עכ"ל. וז"ל תוס' היא מוצת ר"ח גריס מוצת בלא אל"ף לשון ויצת אש בציון ע"כ בב"מ דף נ"ט. נוח לו לאדם שיפיל עצמו וכו' מנלן מתמר דכתיב היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה. פירוש רש"י אע"פ שהיו מוציאין אותה לשריפה לא אמרה להם ליהודה נבעלתי אלא שלחה לו למי שאלה לו אנכי הרה ואם יודה הוא מעצמו יודה עכ"ל. וז"ל תוס' דכתיב הוא מוצת בלא אל"ף כמו ויצת אש בציון שהיתה קרובה לאש כבר ולא שלחה לו אלא ברמז אם לא היה מודה לא היתה מפרסמתו עכ"ל. הנה לכאורה הוה אמינה ממה דכתבו התוס' דכתיב היא מוצת בלא אל"ף דבספר תורה שלפני התוס' היה כתוב כך מוצת [ואין זה מהנמנע אחר שכבר מצינו שינוי נוסחאות עיין מה שכתבתי לעיל בערך מאה] אמנם אי אפשר לומר כך ממה דאיתא בסוטה דף יו"ד: היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה היא מתוצאת מיבעיא ליה אמר ר' אלעזר לאחר שנמצאו סימניה וכו' אמר רבי יוחנן לאחר שנתרחקו סימני' נעשית כיונה אלמת וכו'. פירוש רש"י היא מתוצאת הוי משמע לשון הוצאה בעל כרחה היא מוצאת משמע לשון מציאה: סימני'. חותם ופתילים ומטה עכ"ל. הרי דפירש הש"ם דהיא מוצאת משמע לשון מציאה שמצאה סימני' וא"כ אין אל"ף נופלת ממנו ועל כורחין שכתוב בספר תורה מוצאת באל"ף. וגם לפי סוגיא דסוטה קשה דע"כ אין הוכחת הש"ס דנוח לו מלשון ויצת אש בציון ובדרך אל תיקרי מוצאת אלא מוצת כמו שכתב הערוך דא"כ תיקשה דר' יוחנן גופי' אמר לאחר שנתרחקה סימני' וכו' משמע דדריש היא מוצאת לשון מציאה מדלא כתיב מתוצאת ואיך אפשר דאמרי לה אמר רבי יוחנן משום רשב"י נוח לו לאדם וכו' מנלן מתמר. אבל לפי' רש"י ניחא דמוכח דנוח לו מדכתיב היא מוצאת ופשיטה דקרא שהיו מוציאין אותה לשריפה ולא אמרה ליהודה נבלעתי וכו' ומדלא כתיב מתוצאת נדרש [ג"כ לדרשא לאחר שמצאה ואי להכי לחוד על שם מציאה הוה ליכתוב היא מָצְאָה ומדכתיב מוצאת ש"מ תרווייהו אבל לפי' ר"ח והערוך קשה. ומה נראה דהיה קשה להר"ח והערוך על פי' רש"י דאכתי מנלן שיפיל או שימסור עצמו לכבשן האש ממש ויהיה יהרג ואל יעבור להלבין פני חבירו [וכמ"ש התוס' דהא דלא קחשיב בהדי הנך שלשה עבירות שאין עומדים בפני פקוח נפש עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות עכ"ל בסוטה] דלמא וודאי דאסור להלבין בעוד שאין צריך לכך לכך שלחה תמר לאיש אשר אלה לו וגומר אמנם אם לא היה מכיר ומודה מעצמו היתה אומרת להדיא שמיהודה נתעברה [שוב מצאתי בשפתי חכמים שכתב ג"כ בזה הלשון וא"ת מנלן דלמא מה שתמר לא היתה מודה משום שעדיין לא הפילוה לאש ולא היה האש בוער אבל אם היה האש בוער היתה מודה ויש לומר דפירש ר"ח בפרק הזהב מדכתיב היא מוצת חסר אל"ף שהוא מלשון ויצת אש בציון א"כ ש"מ שהיה האש בוער ואפ"ה לא היתה מודה ולכך מכאן אמרו וכו' עכ"ל.] עוד בגמרא דסוטה דפריך הש"ס ותימר ליה מימר [פירש רש"י לשליח אמור לו שממנו אני הרה ואלו סימניו] אמר רב זוטרא בר טוביה וכו' נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מתמר. יש לדקדק טובא מה זה דמסיים מנלן מתמר הלא התירוץ הזה הוא דקאי דבשביל כך לא אמרה להדיא ומה שייכות לסיום המאמר מנלן מתמר. לכך נראה דאעיקר קושיא ותימר ליה מימר צריך והוכרח המתרץ להודיע דאסור להלבין פני חבירו ברבים ואכתי על רב זוטרא דהפריז על המדה שאין עומד בפני פיקוח נפש ונוח לו שיפיל עצמו לתוך כבשן האש קשה מנלן על זה מסיק הש"ת מתמר והיינו מדכתיב היא מוצת [כדמסיק הש"ס בכתובות ובב"מ ובברכותן. ומעתה כן יבורך. אחרי שכבר הוכחנו למעלה שבס"ת כתוב מוצאת נראה דס"ל לר"ח כפירוש הערוך כידוע דעל פי הרוב דברי הערוך בסתם הם הם דברי ר"ח וידעת עם לבבך מה שכתב הערוך אל תקרי מוצאת אלא מוצת אין פירושו בדוחק כמו כל אל תקרי הנזכרים בהש"ס [ואל תקר' זה לא נזכר] אך דע נא וקבל האמת ע"פ מה שכתב המהרש"א בחידושי אגדות סוטה בד"ה נוח לו לאדם מתוס' ומתוספות דכתובות היא מוצת בלא אל"ף כמו ויצת אש וכתב הריטב"א דלא מצינו כן בכל הספרים עד כאן לשונו. ואין מקום לתמיהתן דאין רצונם שהוא חסר אל"ף בכתוב אלא דרצה לומר שהוא חסר בקרי שהאל"ף נחה ואינה נקראת אלא מוצת בלא אל"ף וכן פי' רש"י בהדיא בבראשית רבה ע"ש עכ"ל. מעתה מה נמלך שפירש הערוך שפיר לשיטתי' ולגירסת ר"ח אל תקרי מוצאת [ר"ל בנקוד האלף ותהיה האל"ף נעה] אלא מוצת קרינן באלף נחה. ובזה נחה שקטה. כל הגמגומים בדעת נוטה: שם יומא דף ס"ז: עד שיצת האור ברובן. מלשון ויצת אש בציון עכ"ל. במשנה איתא משיצית האור וכו':
צת [פערנעהמען] (תרגום האזינו השמים אציתו שמיא):
צת [גאנץ הויך] תרגום ומגדל וראשו בשמים ורישיה מטי עד צית שמיא:
צותרא עיין ערך צייתור כי כן גרס בעל הערוך:
צתרי [ארט קרויט] סיאה צתרי כבר פירשם. בערך סאה (אמר בנימין פי' בל"ר וישמעאל מין עשב כמו אזוב והוא מתבלין של קדירה מפני הריח והטעם שהם טובים).