לא [ניכט] (מגלה ג) גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה פי' כגון זקן שאין כבודו להנהיג בהמה אם ראה בהמת חבירו נדחה אינו חייב להשיבה נמצא כבוד זקן דוחה לא תוכל להתעלם. ל"ת שניתק לעשה (יומא פו חולין קמא) מפורש על הנוטל אם על הבנים רבי יהודה אומר לוקה ואינו משלח משום דקסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו וכו' גנב וגזלן לאו שניתק לעשה דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזלה אשר גזל לא תשוב לקחתו ושב ולקח לא תכלה פאת שדך לעני ולגר וכו' לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר זה יש לו דין אחר שבא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו (תמורה ג) מפרש והרי מימר שהכתוב נתקו לעשה וכתיב לא יחליפנו ולא ימיר וכו' לא תגנוב קרא יתירא הוא דהא כתיב לא תגזול. (בשאילתא דאלה תולדות נח מפורש) (ב"מ ס"א) לא תגנוב דכתב רחמנא למה לי פ"א שכתוב לא תגזול גזילה היינו גניבה לכדתניא לא תגנוב על מנת למיקט וכו' (תמורה ג) כל לא תעשה האמור בתורה יש בו מעשה לוקין עליו אין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר והמברך את חבירו בשם וכו' (שבועות ד) שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה אמר ר' יוחנן אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וכו' לאו שבכללות אין לוקין עליו (פסחים מא) לאו דחרצן וזג לאו דנא ומבושל (מנחות נח) המעלה משאור ודבש על גבי המזבח אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות מה ללאו דהקפה שאינו שוה בכל (יבמות ד) פי' שאינו נוהג בנשים לפיכך קל מה ללאו דמחמר דהא לאו גרידה שנאמר אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך שמעינן מינה כי מחמר בבהמה קא אסר רחמנא וכבר פירשנו בערך חמר במחלוקת ראשון לא יהיה כלי גבר על אשה מפורש (נזיר כט) שלא יתקן איש כתיקונו אשה המעביר שער בית השחי ובית הערוה לוקה משום לא יהיה כלי גבר על אשה לא ישפך אדם מי בורו ואחרים צריכין להן (יבמות מד) לא תסגיר עבד אל אדוניו רבי אומר בלוקח עבד על מנת לשחררו הכתוב מדבר (גיטין מה) לא תבשל גדי בחלב אמו (קדושין נז) וכבר פירשנו בערך גד (חולין פט) לא מרובכם מכל העמים אמר הקב"ה חושק אני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם וכו'. לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי (ערכין טו) פירוש כשהייתי אומר דבר על שום אדם לא הוצרכתי לחזור ראשי לאחור ולראות שלא יהא שם בעל הדבר שאפילו יהיה שם לא הייתי חושש שאני משקר ואיני אמרו בלשון הרע. לא הלך זרזיר אחר עורב אלא שהוא מינו (בב"ר פ' ס"ו ויהי עשו): [הפלאה שבערכין]לא מגילה דף ג': גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. פירוש כגון זקן שאין כבודו להנהיג בהמה אם ראה בהמת חבירו נדחה אינו חייב להשיבה נמצא כבוד זקן דוחה לא תוכל להתעלם עכ"ל. וכפי' רש"י שבת דף פ"ו: ובמגילה דף ג': אכן בשבת דף צ"ד: ובעירובין דף מ"א: פי' רש"י בלאו דלא תסור: שם באות הנ"ל. בשאילתא דאלה תולדות נח (סוף סימן ד') מפורש בריש גמרא דפרק איזהו נשך בב"מ דף ס"א: לא תגנוב דכתב רחמנא למה לי. פירוש אחר שכתיב לא תגזול גזילה היינו גניבה. לכדתניא לא תגנוב על מנת למיקט וכו' עכ"ל. לפנינו איתא לא תגנובו (ויקרא י"ט) למה לי [וז"ל רש"י לילף מרבית ואונאה שהרי מחסרי ממון לא תגנוב דעשרת הדברות לא קמבעי לי' דאזהרה לגונב נפשות הוא כדאמרינן בסנהד' (דף פ"ו.)] לכדתניא לא תגנוב על מנת למיקט וכו'. הנה הטעות נגלה דהא אקשי לי' מלא תגנובו ואהדר לי' מלא תגנוב אלא צריך להיות לכדתניא לא תגנובו על מנת למיקט וכו' וגם בתוספתא איתא כך וכתבתי הגה"ה זו בגליון הש"ס שלי והמדפיסים טעו בתרתי שציינו שמות כ' והוא לא תגנוב הנאמר בעשרת הדברות וזה אינו כמו שכתב רש"י ז"ל דאתיא לגונב נפשות כדאיתא להדיא בסנהדרין דף פ"ו. ולכך גם כאן בערוך ולקמן בערך קט צ"ל לא תגנובו וכו' לכדתניא לא תגנובו על מנת למיקט: ודע דרש"י פירש לא תגנובו למה לי לילף מרבית ואונאה ע"ש. אמנם פירוש הערוך משום דכתיב לא תגזול גזילה היינו גניבה וכו' איכא למידק דשפיר איצטרך לא תגנובו דמלא תגזול ליכא למילף דכבר מסיק דקאי אכובש שכר שכיר ומהך לא ידעינן דשכיר שאני משום דטרח כדמסיק הש"ס לקמן דף קי"א: הביאו תוס' כאן בסוגיא זו ד"ה לעבור עליו וכו' סוגיא זו. ותדע דמהאי טעמא לא אמר לאו בגזל למה לי לילף מכובש שכר שכיר ודחיק אנפשי' לילף במה הצד מרבית ואונאה ותו דלדבריו לולא דכתיב לא תגזול איצטריך קרא דלא תגזול לגופי' ולא ידעינן אסור דעל מנת למיקט אם כן מאי פריך רבא לעיל לאו דכתב רחמנא בגזל למה לי הא איצטרך כדי שנדע אסור דעל מנת למיקט בשלמא לפירש רש"י ניחא דמלא תגנובו לבד דהוא מיותר דידעינן מרבית ואונאה נדע אסור דע"מ למיקט. ובחדושי כתבתי לפי מה דמסיק הש"ס לעיל בב"מ דף ל"ב. אהא דמקשה למה לי למיכתב טעינה ופריקה ולמה לי למיכתב אבדה [פירש"י ליכתוב או הא או הא וליגמרי מיני' דהא כולהו אזהרת ממון ישראל הוא] צריכי וכו' ואי אשמועינן אבדה וכו' ע"ש. א"כ בלא דתיתי גזל מרבית ואונאה הוי מצי רבא להקשות לאו דכתב רחמנא בגזל למה לי דודאי שפיר נילף מלאו דאבדה ואין לומר דגבי אבדה לא לחי משום דהוי לאו שאין בו מעשה הלא גם גבי גזל אין בו מלקות מצד הניתק כמו שכתבו תוס' ד"ה אמרי הכי נמי וכו' מש"ס דחולין ע"ש. ואפשר לומר דרבא חדא מתרתי נקט דתיתי מרבית ואונאה וה"ה דהוה מצי למימר דתיתי מאבדה ולהכי מוקי לה בכובש שכר שכיר: שם באות הנ"ל ערכין דף ט"ו: לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. פירוש כשהייתי אומר דבר על שום אדם לא הוצרכתי לחזור ראשי לאחור ולראות שלא יהא שם בעל הדבר שאפילו יהיה לא הייתי חושש שאני משקר ואיני אומרו בלשון הרע עכ"ל. וברש"י שם כתב פירוש זה וכתב עוד לישנא אחרינא ע"ש. ועיין עוד בפי' רש"י בשבת דף קי"ח: עוד שם בסוף האות לא הלך זרזיר אצל עורב אלא שהוא מינו בבראשית רבה פרשה ס"ו ויהי עשו עכ"ל. וכן בש"ס דילן איתא ג"כ בבא קמא דף צ"ב: ובחולין דף ס"ה. ושם איתא רבי אליעזר אומר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו:
לא [מיד] ואתה עיף ויגע תרגום את משלהי ולאי:
לאט [לייזע]. (בפסקא את קרבני לחמי) יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט ר' שמעון בן לקיש אמר חזרני על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו לאט אלא זה חזקיה מלך יהודה שהיה מטהר את ישראל כמקוה שיש בו מ' סאה מניין לא"ט:
לאיי [נין מיין זאהן] אפנויי מפני (שבת סד. כריתות יב) לאיי הכי נמי מתריץ דבוריה לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי פ' לאיי לא בני יי בלשון יון בן: [הפלאה שבערכין]לאיי שבת דף ס"ד. לאיי אפנויי מפני. ובכריתות דף י"ב: לאיי הכי נמי מתרין דבוריה לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי. פירוש לאיי לא בני. יי בלשון יון בן עכ"ל. לפנינו בשבת איתא לאי. ופירש"י באמת ובכריתות דף י"ב: ע"ש דלפנינו ליתא. ובנידה דף ל"ז. איתא לאיי ופי' רש"י לאיי באמת. וכן בחגיגה דף ט'. בגמרא ובפירש"י:
לאכסן [גלייך. באנד] (בויקרא רבה ולקחתם לכם) אמר ליה לאכיסן לא אשתיק לי מכל דקפתית פירוש לאלתר (אמר בנימין פי' בלשון יוני אוכסן במהרה):
לב [הערץ] ב"ד מתנה עליהם (זבחים ד' כתובות קו מנחות ע"ט שביעית יא ב"ר פרשה מט) וסעדו לבבכם אין כתיב כאן אלא וסעדו לבכם שאין יצר הרע שולט במלאכים היא דעתי' דרבי חייא דאמר שיתו לבבכם לחילה אין כתיב כאן אלא שיתו לבכם הדא אמרת שאין יצר הרע שולט לעתיד לבא (ברכות סא) בכל לבבך בשני יצרים ביצר טוב וביצר הרע (אמר בנימין פי' אליבא מלה מורגלת בגמרא לדעת כמו ללב) הזכרים יוצאין לבובין (שבת כב ע"ז ל"ב) ת"ר איזהו עור לבוב וכו':
לב [בעהערצט] (בפסקא דסליחות) אמר לו יפה כוחך לשב כח בגבורה כד"א ועתה יגדל נא כח ה':
לב [אויף בלאזען] (בילמדנו בלבת אש מתוך הסנה) למה בלבת אש כדי ללבנו בסיני ויראה אותן אישות ולא יתיירא מהן. (ב"ק נח) בא אחד וליבא המלבה חייב (גמ') מאן דתני ליבא לא משתבש דכתיב בלבת אש ומאן דתני ניבא לא משתבש דכתיב בורא ניב שפתים (שם ט) לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבא אבל מסר לו שלהבת וליבא חייב:
לב [איין ארט עזעל] (בכורות ו) אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו לו נ' חמורים לובים: [הפלאה שבערכין]לב ד' בכורות דף ה': אין לך כל אחד מישראל שלא היו לו תשעים חמורי' לובים עכ"ל. ז"ל רש"י לובים מעולים. ועיין מה שכתבתי לקמן ערך לבדקס:
לבא [פיטעער, פעט] חמאה וחלב תרגום ירושלמי לבא וחלבא (אמר בנימין פי' ליפא בלשון יוני שומן וכל דבר שמן כמו חמאה ושמן):
לבא [איין אורט] (מ"ק יא) פומבדיתא לבאי כוורו פי' עשו דרך לנהר שיצאו המים ונשתיירו הדגים ודבר זה בחולו של מועד פומבדיתא שהוא פי הנהר. (קדושין עב) דאקפי פירא דכוורי לבא. ס"א בריתא לבאי אזל כולי עצמא צוד אייתו כוורי שרא להו רבא למימלח מינייהו (אמר בנימין בנוסחאות מלה לבא איננו וכתוב בודיתא ולא בריתא ופרש"י שם נהר):
לבד [פערבונדען] לגוד וללבוד ולדופן עקומה פי' בערך גד:
לבד [פילץ] (בסוף כלאים) הלבדין אסורין מפני שהן שועין פירוש קורין בלשון ישמעאל לבד ובלע"ז פיל"טרו:
לבד [באנד] (בגמרא דפרק היה קורא בירושלמי ובמגילת איכה כי רחק ממני מנחם) אזיל זבין תורי וזבין קנקנוי ואתעביד מזבין ליבדין למינוקיא. (ובפרק במה אשה ירושלמי) רב הונא הורי לאתתיה דריש גלותא מיתן ליבדה דדהבת על קפלות' (אמר בנימין פי' פסקיא בגד או תכשיט ארוך וצר מרובע):
לבדקם [איין ארט עזעל] (כלאים פ"ח) ולא את הלבדקס בגמלים (שבת נא) ולא את הלבדקס בפרומביא (גמ') חמרא לובא בפגי דפרזלא (ירושלמי) אית דתני ניבדקוס מ"ד לבדקס על שם לובין וכושים במצעדיו ומ"ד ניבדקיס אבהנוס מהו אבהנוס חמר סלק. ר' יונה אמר רבי אושעיה גרים הבאים מליבו מהו להמתין להן שלשה דורות א"ר יונה בן צריה מה דאנן חמיין ההן פולא מצריי כד הוא רטיב אינון צווחין לובי כד הוא נניב אינון צווחין ליה פול מצריי הדה אמר גר מלובי צריך להמתין שלשה דורות האי לובי הוא מצרים. ועיירים עשרה תרגום ירושלמי לבדקין עשרה:
לבך [גרייפען]. תרגום תמכו פלך לבכין מעזלא:
לבלב [בלאמע] ויוצא פרח ואפיק לבלבין:
לבלר [שרייבער] (גיטין כד) אמר ללבלר כתוב ואיזו שארצה אגרש בו פסול. (סנהדרין טז) רופא אומן ולבלר ומלמד תינוקות (שבת עב) באמת האשה חוגרת בסינר תנא שכן ללברי מלכות עושין כן פי' לבלרי מלכות חוגרין בסינר ותולין פיתקין במתניהן פעמים שבאין לפנים ופעמים שבאין לאחור ואן אכפת להן (אמר בנימין תרגום בפסוק ויקראו סופרי המלך ואיתקרא' לבלרין דמלכא): [הפלאה שבערכין]לבלר שבת דף צ"ב: באמת אמרו האשה החוגרת בסינר בין מלפניה ובין מלאחריה חייבת שכן ראוי להיות חוזר רבי יהודה אומר אף מקבלי פתקין תנא שכן לבלרי מלכות עושין כן. פירוש לבלרי מלכות חוגרין בסינר ותולין פיתקין במתניהן פעמים שבאין לפנים ופעמים שבאין לאחור ואין איכפת להן עכ"ל. ובמוסף (א"ב תרגום בפסוק ויקראו סופרי המלך ואיתקריאו לבלרין דמלכא) עכ"ל. במשנה איתא רבי יהודה אומר אף מקבלי פיתקין פי' רש"י של מלך למוסרם לרצים אף הם חייבים בהוצאתם אפילו לא נתקיימה מחשבתן כגון הוציאן על מנת ליתנן לרץ זה ונתנן לרץ זה כך לשון רבותי ולבי מגמגם עכ"ל. ובגמרא רבי יהודה אומר אף מקבלי פתקין תנא שכן לבלרי מלכו' עושין כן וז"ל רש"י בדעתו למסרם לזה ואינו מוצאו ודבר המלך נחוץ ומצא אחר ומוסרו לו עכ"ל. ותוס' כתבו בד"ה רי"א אף מקבלי פתקין אדם ממונה למלך נשא פיתקין של מלך לידע מניי גבוריו וחייליו ונשאין אותן בכיסיהן התלוין באזוריהן ואותן כיסין חוזרין פעמים לפניהן ופעמים לאחוריהן וכו' והא דמייתי בגמרא תנא שכן לבלרי מלכות עושין כן כלומר שחוזר וכו' ע"ש. ובפירוש המשניות להרמב"ם וכן הרב מברטנורה כתבו דמקבלי פתקין הן הלוקחין הכתבי' והאגרות כלומר הרצים נותנין אלו הפתקין בעצים חלולין ותולין אותן בצואריהן והאגרות כלומר הרצים נותנין אנו הפתקין בעצים חלולין ותולין אותן בצואריהן וכו' ע"ש. הנה לדברי המפורשים כולם הך דתנא שכן לבלרי מלכות וכו' עולה בדוחק גדול עד שרש"י כתב שלבו מגמגם. ותו מה נתינת טעם לבלר אל הרצים ותו דשם לבלר אינו סובל כי אם פירושו של סופר [כמו שכתב בעל המוסף ז"ל] אמנם זכינו לפי פירש הערוך דהך דתנא שכן לבלרי מלכות היינו שהברייתא מפרש היטיב הכוונה של מקבלי פתקין הן הנה סופרי המלך שתולין הפתקין במתניהן ויתבאר הסוגיא היטיב:
לבן [ווייס] (שביעית פ"ב) עד אימתי חורשין בשדה הלבן פי' שדה תבואה שהיא לבנה ואין בה אילן שיעשה צל. (שבת עג) המלבנו והמנפצו. (יומא לט) למה נקרא שמו לבנון שמלבין עונותיהם של ישראל הה"ד אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. רב טביומי אמר על שם שכל לבבות שמחים בו הה"ד יפה נוף משוש כל הארץ רבנן אמרי על שם והיו עיני ולבי שם כל הימים (ובריש ויקרא רבה) כמו כן יער הלבנון מה יער מלבלב וכו'. (זבין פ"ב) ומטמאין באודם כאשה ובלובן כאיש וטומאתן בספק פירוש לובן מטמא באיש ולא באשה ואודם מטמא באשה ולא באיש כמפו' (נדה לד ובסיפרא בפ' זבין) וטומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם אין חייבין על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה מפני שטומאתן בספק וכן מפורש לענין בנות כותים (נדה לד. בויקרא רבה אשה כי תזריע) אין הקב"ה צר את האדם אלא מטיפה של לבונית שבו. (פ"ח דמקואות) לבנים ונמשכים טמא רבי יוסי אומר לבנים כעכורים. (פ"ד דנגעים) עיקרן מלבין וראשן משחיר טמאה כמה יהא בלבנונית פי' במקום לבן כלומר השיער שמקצתו לבן ומקצתו שחור כמה יהא אורך הלבן שבשיער: [הפלאה שבערכין]לבן א' יומא דף ל"ט: (ובמדרש רבה פרשת ויקרא) ולמה נקרא שמו לבנון שמלבין עונותיהם של ישראל הדא הוא דכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו רב טוביומי אומר על שם שכל הלבבות שמחין בו שנאמר יפה נוף משוש כל הארץ רבנן אמרי על שם והיו עיני ולבי שם כל הימים. ובריש ויקרא רבה כמו כן יער הלבנון מה יער מלבלב וכו' עכ"ל. כן איתא בש"ס דילן יומא דף ל"ט:
לבן [ווייס, ריין] (שבת יח) בימי ליבוניך מהו אצליך פי' כשפוסקת מן הדם וסופרת ז' נקיים:
לבן [גליהענד מאכען] (ביצה לג) ואין מלבנים את הרעפים פי' מצרפין הקדירות באש ומתכוין לבודקן אם נגמרה מלאכתן ומקבלין האור ולא יתבקעו. ליבן סכין באור ושחט בה (חולין ח) פי' הרתיחה באור ונעשית כגחלת ושחט בה שחיטתו כשירה. חידודה קודם לליבונה פי' חדודה מקדים לחתוך קודם מכוה ליבונה:
לבן [ציגעל] (ב"ב ב) כפיסין ארחי לבנים בונים. אמת מלבנן לבוני כבר פירשנו בע' אמת (פ' כט דכלי') לבינה שבלעה את הטבעת פירוש היה מנהגם לעשות סימן בטבעת על כל לבינה אם נפקעה הטבעת בלבינה אינה ניצולת מטומאת אהל. (פ"ה דאהלות) העושה מקום לבינה בשבלים פירוש נותנין אבן על השבולים שמא סובלתן הרוח:
לבן [וואריך] (כריתות ו) החלבנה והלבונה:
לבן [איין ארט טענין בוים] לבנה ואלה כי טוב צלה תרגום לבן ובוטמא:
ליבונהא [איין ארט שריפט מיט גרוסע בוכשטאבען]. (סנהדרין כא) כתב ליבונאה פרש"י אותיות גדולות כעין אותן שכותבין בקמיעות ובמזוזות ור"ת פי' שהוא כתב משונה ונקרא כן על שם מקום:
לבס [גרוסער קעססעל] (פי"ד דכלים) הלבס כדי לקבל קיתונות ס"א הלפס פירוש לבס קומקום גדול ופיו רחב ביותר והוא צר משוליו ומחמין בו חמים ומכניסים בו הכלים כגון קיתונות ודומה להם להדיחם במים חמים (אמר בנימין פי' בלשון יון ורומי יורה גדולה):
לברגיא [קליינע שיף] (תרגום ירושלמי) והשיבך ה' מצרים באניות ויחזור אתכם מימרא די"י למצריים בלברניא פי' בלשון יון ורומי ספינה קלה בנוייה לשדד יורדי הים:
לבש [אנקליידען] (שקלים פ"ה). פנחס המלביש (ירושלמי) שהיה מלביש בגדי כהונה פי' לכהן גדול (בריש עוקצים) השיורה של שבולת והלבוש שלה פירוש הקלף שעל החטים בשבולת הוא הלבוש שלה לבושא לא בושא (שבת עז) פירוש מאחר שלבוש אין לו בושה:
לג [איין מאס אויף פליסינדע זאכען]. בלוג היה מנסך כל שבעה בפ' לולב וערבה:
לגא [האזע] (בב"ר פ' כ"א) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם רבי יהושע אומר לגא (אמר בנימין פי' לגיא בלשון יוני עור ארנבת):
לגז [גאבל] (שבת קכב) את הרחת ואת המלגז פי' כמו מזלג שלש השינים והוא עתר להפוך בו קש בגורן עיין ערך מלגז:
לגטון [פערשרייבונג] (סנהדרין צא) אב שכתב לגטון לבנו פירוש בלשון רומי מתנת שכיב מרע ובעל הערוך הביא זה ערך חוץ למקומו בערך גט ופירשו כהוגן: [הפלאה שבערכין]לגטון במוסף סנהדרין דף צ"א. אב שכתב לגטון לבנו. פירוש בלשון רומיי מתנת שכיב מרע ובעל הערוך הביא זה הערך חוץ למקומו בערך גט ופרשו כהוגן עכ"ל. ועיין מ"ש לעיל על הגליון בערך גט:
לגיון [רעגימענט] (ברכות לא) על כל לגיון ולגיון. (פכ"ט דכלים) יד המעצד של לגיונות טפחיים פי' יש להם ללגיונות שהולכין במלחמה כמין מעצד חד להכות בו כמו בחרב. (חולין קכג) ת"ר לגיון העובר ממקום למקום פי' מחנה (בויקרא רבה אמור אל הכהנים) ולקחתם לכם עבר חד לגיון דמלכא שמע ההוא לגיונא אמר אית בר נש ידע לך זכו אמר לגיון פלן (אמר בנימין תרגום מלאכי מלפני בצים אזדגדין קדמי בלגיוגין פי' בלשון רומי ויון צבא של רומיים במספר אנשי מלחמה ידוע אצלם):
לגין [קרוג] (תרומה פ"ט) מאה לגנה של תרומה ואחת של חולין (שבת קלט) ביום טוב בלגין (ע"ז סב) אע"פ שהניח לגינו עליה שכרה מותר (בסוף כלים) לגינים גדולים פי' כדים גדולים. (ערובין לו) תנן התם לגין טבול יום שמילאהו פי' לגין טמא שהטבילו ועדיין לא העריב שמשו נקרא טבול יום (אמר בנימין תרגום הטי נא כדך ואשתה ארכיני כדון לגיניך ואשתי): [הפלאה שבערכין]לגין א' תרומות פרק ט' מאה לגנה של תרומה ואחת של חולין. שבת דף קל"ט: ביום טוב בלגין. עבודה זרה דף ס"ב. אע"פ שהניח לגינו עליה שכרה מותר. בסוף כלים לגינין גדולים פירוש כדים גדולים עכ"ל. פירוש רבינו הביאו הר"ש כלומר שזרע שיעור מאה כדין של תרומה. אכן הרמב"ם והרב פירשו לגנה לשון ערוגה ועיין תוס' י"ט שהאריך קצת על איזה צד נקראת ערוגה בשם לגינה ולא עלתה בידו:
לגלג [שפעטטען] (שבת ל) ליגלג עליו אותו תלמיד (ב"ב עה) ליגלג עליו ההוא אפיקורס אמר השתא כי ביעתא דצוצילתא לא אשכחן. בתרגום ירושלמי) ויאמרו הכזונה יעשה את אחותינו מלגלג בנפשיה פירוש ענין לעג (אמר בנימין פי' ללג בלשון יוני פועל הצועק על דברי חבירו וקורץ בשפתיו ולועג עליהם):
ליגלוג [בלומע] (ב"ב כה) מפני שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלאי פירוש גרגרים (אמר בנימין פירוש זה לא יתכן כי הדבורים אינן אוכלות גרגרים כי אם פרחים וכן דעת רש"י שפי' פרחים):
לגלוגות ס"א חלגלוגות וכבר פירשנו בערך ח':
לגם [שלוג]. (פסחים קז) המקדש וטעם מלא לוגמיו יצא. (יומא עג) והשותה מלא לוגמיו חייב. (סנהדרין קב) גדולה לגימה שריחקה ב' משפחות מישראל וכו' (שם צב) בשביל חנופה שהחניפו לו לקרח על עסקי לגימה חרק עליהן שר של גיהנם שיניו (בכורות לה בגמ' כל המומין) רועה ישראל כי כהנים נאמנין ללגומא לא חיישינן פי' לגומא טעימה מלא לוגמיו מלא פיו (אמר בנימין פי' בלשון יוני לחיכה ויהיה פי' מלא לוגמיו שעור מה שאדם יכול לתת לתוך פיו בלחיכה אחד):
לגמיא [פערברעכען] (מדרש במדבר רבה) בסוף פ' וידבר ה' אל משה ואל אהרן משל למלך שהיא משיא את בתו ונמצא בשושבין שלה דבר של לוגמיא פירוש בלשון יוני דבר אשר לא ישבח:
לגנין [בייט] תרגום ושם חטה שורה חטין על לגנין:
לגס [פערהיען] (חגיגה טו) בענין אחר ההוא ינוקא לגס בלישניה הוה (אמר בנימין בנוסחאות כתוב הוה מגמגם בלישניה):
לגש [איין שטרויא ארט] (שבת כ) לא בלגש ולא בחסן פי' קליפה של עץ ארז דבר רך כעין צמר רך (אמר בנימין פירוש בלשון יון מין עץ אשר עלהו דומה לערבה ומקליו נכפפים כאגמון ובנבול הפרח יצא כמו צמר וגם בלשון יוני נקרא כן כל מין גמא אשר בו בני כפר קושרים מלאכתם ויש גמא שעושין ממנו פתילות): [הפלאה שבערכין]לגש שבת דף כ': במשנה במה מדליקין וכו' ולא בלגש. פירוש קליפה של עץ ארז דבר רך כעין צמר רך עכ"ל. לפנינו איתא בלכש:
לד [געבוירן] (ביצה ו) הוה ליה נולד ואסור פי' כל דבר שלא היה מאתמול ונעשה היום נקרא נולד:
לד [איין פלאקס נאהמע] (שם יד) לעשות מהן לודיות פירוש מבשלין החיטה בלוד ומערבין עמה אגוזין ורימונין ואוכלין אותן בקנוח סעודה:
לד (שבת י) כת שנייה מאכל לודים. (גיטין מז) ריש לקיש זבין נפשיה ללודאי פי' אומה שאוכלין בני אדם:
לד (כלים פ"ב) מקדירות ועד חביות לודיות ברביעית פירוש חביות מן לוד:
לדגא [איינע גומע] (כתובות ע) אמר אביי פילא ולודנא וגירדא דאזגא וגירדא דאשפה פירוש לידנא לאודנו גירדא דאזגא חתיכות זכוכית (אמר בנימין בנוסחאות כתוב גירדנא דאגוזא ופירש רש"י קליפת עץ אגוז ופירוש לדנא בלשון יוני ורומי הוא כמו שאמר בעל הערוך והוא מין נקפא הנוטף מנטע הנקרא קסטוס והוא חם במדרגה שנייה מרכך המורסאות קשות ומחזיק הבשר):
לדגה [שייד] וישלפה מתערה תרגום מלדנה:
לדיק [ארטס נאמע] (כלים כ' כ"ו) סנדל לדיקי פי' על שם מקומו לדיקיא:
לדה [איין פערשייטהער מענש] (שמות רבה פרשת ואלה המשפטים) הלך ושאל ללודר אמר מתי פילוטומיא נעשית פי' בלשון יוני איש מגדף ומחרף פירוש אחר לודר כמו לטר עיין שם:
לה [צו איהר] (סוטה ג) ולאחותו הבתולה לה יטמא רשות דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר חובה:
לה [מידע] הוגעתם ה' בדבריכם תרגומו אלהיתון קדם ה':
לה [וויטעט] ותלה ארץ כמתהלהלה היורה זיקים פירוש ענין שגעון:
להב [פלאממע] להבת שלהבת:
להג [פרעדיגען] הרבה יגיעת בשר:
להט [צובער, קונסט] (בהגדת ילמדנו) א"ר יוחנן בלטיהם מעשה שדים בלהטיהם מעשה כשפים לפי שאין השד יכול לעשות פחות מכשעורה: [הפלאה שבערכין]להט א' בהגדת ילמדנו אמר רבי יוחנן בלטיהם מעשה שדים בלהטיהם מעשה כשפים לפי שאין השד יכול לעשות פחות מכשעורה עכ"ל. עיין לקמן ערך לט ג' ומה שאכתוב שם בסיעתא דשמיא:
להט [פלאממען] החרב המתהפכת (בב"ר פרשה כב) להט החרב על שם משרתיו אש לוהט המתהפכת שהם מתהפכין פעמים אנשים פעמי' נשים פעמים רוחות פעמים מלאכים:
להם [פערשלינגען] כמתלהמים:
להן [דעסהאלב] בדניאל להן לאלהיהון:
להק [פערזממלען] להקת נביאים:
לו [לייען] (ב"ב קמ"ח) שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני ואע"ג דליתא בבריא פירוש הלואתי לפלוני אותיותי שהן השטרות שכתוב בהן ההלואה וקיימא לן דאין אותיות נקנות אלא בשטר ובמסירה ולגבי שכיב מרע אמר רב דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ושמואל אמר לא ידענא מה אידון בה זה שקנו מידו וסתם קניין לכתיבה עומד שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר:
לו [בעגלייטען], (כתובות עב) דלוואי ילווניה פי' מי שמלוה את המת אחרים ילוו אותו: [הפלאה שבערכין]לו ב' כתובות דף ע"ב. דלוואי ילווניה פירוש מי שמלוה המת אחרים ילוו אותו עכ"ל. וכן איתא במועד קטן דף כ"ח:
לווי [ביינאהמע] (נגעים פ' אחרון פרה פ' י"א) אזוב שיש לו שם לווי פסול פי' שם לווי כדאמרינן (נדרים נג) הנודר מן היין מותר ביין תפוחים ואמרינן בסיפא מן הירק מותר בירקות שדה שהוא שם לווי כלומר שאין זה סתם וכשאתה מוסיף תפוחים הוא לווי וכך אזוב סתם כשר אזוב רומי הוא שם לווי שנלווה רומיי על אזוב:
לווי [ווען דאך] הן לו יהי כדברך תרגום ברם לווי יהי כפתגמך:
לוואי [פיטער] תרגום ירושלמי ויקח חמאה וחלב ונסיב לוואי וחלבא פי' כמו לבא עיין שם:
לוית [טרוירין] (ירושלמי בפרק משקין) לא תעורר אשה לויתה כמה דאת אמר העתידים עורר לויתן:
לוז [שטאדט נאמע] (סוטה מו) ויקרא שמה לוז תנא היא לוז שצובעין בה תכלת ואף מלאך המות אין לו רשות בה. (בב"ר) פ' רבא יעקב לוזה למה נקרא שמה לוזה לוז היה עומד על פתח המערה והיה חלול ונכנסין דרך הלוז למערה ודרך המערה לעיר הה"ד ויראו השומרים איש יוצא מן העיר:
לוז [מאנדל בוס] (בב"ר פרשה צ"ב) בטנים ושקדים משח דבטנים ומשח דלוזים וכן בתרגום ירושלמי. (בכורות ג') ת"ר תרנגולת בכ"א יום וכנגדה באילן לוז:
לוז [ווירבעל ביין] (בויקרא רבה) זאת תהיה פ' וזכור את בוראך ונץ השקד זה הלוז מהיכן אדם מציץ לעתיד לבא מלוז של שדרה הביא לוז אחד נתנו במים ולא נמחה באור ולא נשרף ברחים ולא נטחן וכו' פי' חוליא קטנה שבסוף י"ח חוליות וכל גופו של אדם נרקב חוץ מאותה חוליא ודומה לשקד:
לווטין [געשענק] (בילמדנו וישא משלו) מבקש נקבוע לו לווטין (אמר בנימין פי' בל' יוני תשורה שלוחה למלאכי מלך ומדינה אחרת):
לווטס [איין מערדער] (ב"ר פרשה כ"א) והוא ימשל בך מעשה באשה אחת משל בית טברינוס שהיתה נשואה ללוטס אחד (אמר בנימין בנוסחאות כתוב ללוסטיס):
לול [הינער שטייק] (שבת קב) העושה נקב בליל של תרנגולים (שם קכב) ולול של תרנגולים נוטלין ולא מחזירין. (שם קמו) דבר תורה כל פתח שאינו עשו להכניס ולהוציא אינו פתח ורבנן הוא דגזור משום לול של תרנגולין דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא פירוש נקב חלול עשוי להכניס הריח ולהוציא החמות ולול הוא בית התרנגולין שהוא עשוי בנין חלול לקנן בו התרנגולין כדכתיב ובלולים יעלו שהן חלולים כגון ארובה להיות עולין ויורדין בתוכם. (פסחים ח) ורפת ולולין ומתבן:
לול [גראטע]. (שם כו) לולין היו פתוחות בעליית בית קדש הקדשים פי' ארובה בעניית בית קדש הקדשים כמו ובלולים יעלו (מנחות לד) אתמר לול פתוח מן הבית לעליה. (נדה יז) לול פתוח מעלייה לפרוזדור. (פסחים לד) בהלכתא האוכל תרומת חמץ לול קטן היה בין כבש למזבח:
לול [איין שפרוך] (פסחים קיב) לול שפן אניגרון אנדיפון ביני כוכבי יתיבנא בי בלועי שמני (אמר בנימין לחש זה):
לוויי [פערווירען] (תרגום ירושלמי) בפסוק ה' ילחם לכם כתא דהוה אמר נלוולוי לקבציינן:
לולב [בלומע]. (ברכות נח) י' דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות האוכל עלי קנים ועלי גפנים ולולבי גפנים וכו'. (יומא עז.) והשותה לולבי גפנים ככותבת. (שביעית פ' ז') ובסוף עוקצין לולבי זרדין. (ב"ק נט) כשאכלה לולבי גפנים וייחורי תאנים (נדרים מט) לוליבא דקרא בסילקא לוליבא דכיתנא בכותחא פירוש לולבין הפרחים שעולין בשורש האילן וי"א לב האילן:
לולב [קעלטער בעזם] (ע"ז עה נדה סה) והלולבין והעדשין פי' רבינו גרשם ז"ל הדפין הנסרים שמניחין על גבי הענבים עדשים היינו הגת עצמו הים שבו דורכים הענבים והלולבין הן שתי קורות המתאימות שעומדין מכאן ומכאן לקורה הגדולה ובהן נועלין אותה הקורה הגדולה כל אלו מדיחן במים והן טהורין בלא טבילה משום דהדפין והלולבין הוו פשוטי כלי עץ והעדשים הים אע"פ שהוא כלי כיון דהוי מחובר לקרקע לא צריך טבילה והעקלים של נצרים היינו לאחר שמילאו כל הגת מן הענבים או מן זתים מפנין סביב ועושין שביל ליין שילך ויפול אל הבור ולפי שלא יתפזרו הענבים ויפלו אל השביל מביאין נצרים של דקלים וכורכין סביב לענבים כמין סייג קטן כדי שלא יתפזרו ולהכי נקרין עקלין שעוקלין ועוקמין אותן וכורכין אותן סביב כשעקל בית הבד כרוך עליה פי' הבד שנסדקה וקשורה ומהודקת כמין עריגה בזמורות שהן כגון חבלים לבלתי הפרד שבריה אמר לן רבי דרב האי גאון אמר מביאין כמין קופה גדולה נמוכה נקובה ומשימין סביב והינו עקלין של נצרין ואח"כ משימין הדפין עליהן וטוענין הקורה ויש שעושין אותן עקלין של בצבוץ מן נצרים של פשתן ארוך שקורין קנב"ץ ואותן צריך לנגבן כדאמרינן (ע"ז עה) באפר ומים ואפר לפי שהן בולעין היין אבל אם הן הנצרים של השיפה ושל גמי גם צריך לישנן לפי שהן בולעין היין הרבה ואין מתבטל מהן היין לא על ידי הדחה ולא על ידי ניגוב: [הפלאה שבערכין]לולב ב' עבודה זרה דף ע"ה. נדה דף ס"ה. הדפין והלולבין והעדשים פירש רבינו גרשם ז"ל הדפין שמניחין על גבי הענבים. העדשים היינו הגת עצמו והים שבו דורכין הענבים והלולבין הן שתי קורות המתאימות שם שעומדין מכאן ומכאן לקורה הגדולה ובהן נועלין אותה הקורה הגדולה כל אלו מדיחן במים והן טהורין בלא טבילה משום דהוו פשוטי כלי עץ הדפין והלולבין והעדשים והים אע"פ שהם כלי כיון דהוו מחובר לקרקע לא צריך טבילה. והעקלים של נצרים היינו לאחר שמילאו כל הגת מן הענבים או מן הזתים מפנין סביב ועושין שביל ליין שילך לבור ויפול לתוכו ולפי שלא יתפזרו הענבים ויפלו אל השביל מביאין נצרים של דקל וכורכין סביב לענבים כמין סייג קטן כדי שלא יתפזרו ולהכי נקראין עקלים שעוקלין ועוקמין אותן וכורכין אותן סביב. כשעקל בית הבד כרוך עליה פי' הבד שנסדקה קשורה ומהודקת כמין אריגה בזמורות שהן כגון חבלים לבלתי הפרד שבריה ואמר לן רבי דרב האי גאון אמר מביאין כמין קופה גדולה נמוכה ונקוב' ומשימין סביב והיינו עקלין של נצרי' ואח"כ משימין הדפין עליהן וטוענין הקורה ויש שעושין אותן עקלים של בצבוץ מן נצרי' של פשתן ארוך שקורין קנב"ץ ואותן צריך לנגבן כדאמרי' במסכת ע"ז דף ע"ה באפר ומים ואפר לפי שהן בולעין היין אבל אם הן הנצרין של שיפה ושל גמי גם צריך לישנן לפי שהן בולעין היין הרבה ואין מתבטל מהן היין לא על ידי הדחה ולא ע"י ניגוב עכ"ל. עמ"ש בערך טלפת:
לוליון [שפעטר] (ע"ז יד) מוליון לוליון סגלריון פי' מיני ליצנות (אמר בנימין פי' לליון בלשון יוני לועג ולץ מדבר דברי מהתלות וצחוק):
לוליינית [שטאפלין, איין נאמן]. (סנהדרין כב נדרים נא) תנא כעין לוליינת מאי לוליינות אמר רבי יהודה תספורתא יחידתא היכי דמי אמר רבא ראשו של זה בצד עיקרו של זה פי' שתהיה הראש מכוסה בשיער כיצד ראש זה השיער מגיע בעיקר השיער שלמעלה הימנו (אמר בנימין נגזרת עלה זו ממלת לול שהתספורת היה כמין סלם פ"א על שם איש נקרא לוליון):
לוליתא [שטערן שוס]. (גיטין סח) לגירה ליתי גירא דלוליתא פי' אבן עשוי כחץ הנופל עם הברד ומהפכה השטן למטה:
לילשפט [ארטס נאמע] (ב"מ עג) אין פוסקין משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט (ב"ב צח) בגמ' המוכר יין האי מאן דמקבל חמרא מחבריה דמעטי ליה לפרויתא דלולשפט פירוש קיבל ממנו מעות לקנות לו מן השוק הידוע להמכר בו יין ואם לא קנה לו יתן לו יין כמו הנמכר באותו השוק בעת ההיא (אמר בנימין זול שפט כתוב בנוסחאות):
לוף [איין ארט צוויביל] (פ"ו דפיאה) כל הטמונים בארץ כגון הלוף והשום והבצלים. (תרומה פ"ט) איזהו דבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והבצלים והשום. (נדרים נח) אלו הן חסיות כגון הלוף והבצלים והשום. (שביעית פ"ז) עלה הלוף השוטה וכו' עד שיש להן שביעית ולדמיהן שביעית ויש להן ביעור ולדמיהן ביעור פי' ירק כמין סילקא ועליו רחבים. וי"א הוא שורש ויש לו עלים ארוכים כשני זרתות ורחבים כשני זרתות השורש שלו נאכל עם הבשר ורבי דניאל ז"ל פי' קאו"לו קאסו ואמר לעליו יש שביעית שאין עושין בהן סחורה בשביעית ויש להן ביעור לאחר שכלו מן השדה מבערו מן הבית אבל לעיקר אין ביעור שאינו כלה שעומד תחת הארץ כדתנן (פיאה פ' ז') כל הטמונין בארץ כגון הלוף והשום והבצלים. בספרי' של ארץ ישראל לשפט ובלשון ישמעאל קאלקס ולא מסתברא דתניא בהדיא הלוף והקאלקס דאלמא לוף לחוד וקאלקס לחוד עיין בגמ' דברי מערבא (בגמ') המוכר יין בפיאה (בפרק כלל גדול) בפיאה קולקס (ירושלמי) בכלל גדול אמרו בפיאה קולקס לירק למעשרות לשביעית ולפיאה וללוף השוטה דומה ללוף אחר וממינו הוא אבל עליו רחבים יותר כדגרסינן לענין הדס שוטה (אמר בנימין כתבו המדברים על הנטעים שיש נטע הנקרא לוף בלשון סורסי ועליהו מתואר כמו לב והוא עב כמו עלי קיסוס ובו חברברות לבנות ונטע זה יצמח בחרף ובשרב ייבש ושרשו לבן והוא עב ולו טעם חריף ויאכל וגם העלים כבושים יאכלו):
לווקן [וויים]. (ברכות נד) דסמך על הזיקין הגיחור והלווקן גמרא לווקן והברדניקוס. (בכורות מה) הכושי והגיחור והלווקן (גמ') לווקן חיוורא כי ההוא דאמר להו מאן בעי לווקני ואשתכח חיוורי (אמר בנימין פי' בלשון יוני לבן ובפרט בזה השם נקראו אנשים אשר בהרות בהרות לבנות בפניהם או שנהפך עור הבשר ללבן נגד הטבע והדבר זה ידוע אצל הרופאים):
לוות [בייא. ציא]. תרגום ויבא אל האדם ואייתיה לוות האדם:
לז [פערדרייט] (בסוף כלאים) נליז ומליז את אביו שבשמים עליו מפורש בערך שעטנז:
לז [נאך רעדען] (בפסיקתא) את קרבני לחמי לאשי צדיק אוכל לשובע נפשו זה חזקיה מלך יהודה שלא היה עולה על שלחנו בכל יום אלא ב' אגודות של ירק וליטרא בשר והיו ישראל מליזין עליו ואומרים זה מלך. פי' מלשון לזות שפתים:
לזבז [הענקל האנד צום אננעמען] (פ' ב' דכלים) יש לו ליזבז עודף (שם פ' יח) ועובי ליזבזין נמדד (פסחים מו) בעי רבי ירמיה טבלה שאין לה לזביז מהו פי' מסגרת (אמר בנימין פי' לביז בלשון יוני בית יד ואזן הכלי או מסגרתו עשוי להחזיק בו הכלי לשון חכמים אמרו לזביז וכן מן לג אמרי לגלג):
לח [אייטר. פייכטיקייט. זאפט] (בסוף מכשירין) אלו לא מטמאין ולא מכשירין הזיעה והליחה סרוחה (נדה נה) ט' משקין הן הזב זיעה ליחה סרוחה והריעי טהורין מכלום דמעת עינו ודם מגפתו וחלב שבאשה מטמאין טומאת משקין ברביעית אבל זובו ורוקו ומימי רגליו מטמאין טומאה חמורה בכזית פירוש ליחה סרוחה ליחה דבמורתה דם מגפתו אנבר"דורא בלע"ז (סנהדרין מט) ואחרי אבשלום לא נטה מאי טעמא אמר עדיין לחלוחית של בית דוד קיימת כלומר עדיין היה דוד בליחותו וכוחו:
לח [טאפעל. פלעכע. לאטע] הקרש האחד תרגום לוחא חדא הלוח והבמות כבר פירשנו בערך בם. (שבת מז) לוחיים של סקבם פי' סקבם ארק"ו בליש"טרו בלע"ז ולוחיים הן כעין דף קטן שמשימין בתוך העץ כדי לזרוק החץ ואם החזיר אותו דף לא יחברנו במסמרים. פ"א מטרא שיורין בה חצים לוחי וקוקרי (שם יח) פי' הללו לוחי וקוקרי אינם כלים אלא חופרים בקרקע ונותנין בה חוטין וטתנים על פי החפירה לוח נוטה על החפירה וסומך הלוח ההוא בקיסם דק נשען על החטים וכשיכנס העוף בחפירה וימשוך החוטה שהקיסם נשען עליו מיד נופל הקיסם והלוח אחריו על שפת החפירה ונשאר העוף בחפירה וכיוצא בזה קוקרי: [הפלאה שבערכין]לח ב' שבת דף י"ח. בלחי וקוקרי. פירוש הללו לחי וקוקרי אינם כלים אלא חופרין בקרקע ונותנין בה חטים ונותנין על פי החפירה לוח נוטה על החפירה וסומך הלוח ההוא בקיסם דק נשען על החטים וכשיכנס העוף בחפירה וימשך החטה שהקיסם נשען עליו מיד נופל הקיסם והלוח אחריו על שפת החפירה ונשאר העוף בחפירה וכיוצא בזה קוקרי עכ"ל. עיין בערך קקרי לקמן:
לחד [זעהר] תרגום והנה טוב מאד והא טב לחדא:
לחוד [אללין] תרגום רק רע לחוד ביש ותרגום חמש היריעות לבד חמש היריעות לחוד תרגום (ירושלמי) וגם ללוט ולחוד ללוט:
לחי [מויל אייזען. ברעט] (כלים פ' יא) כלי מתכות קסידה טמחה ולחיים טהורים פירוש הברזל שעושין בלחי הסוס (שם פכ"א) רבי יהודה מטהר בלחיים פי' ב' עצים שבנקבי העול. לחי וקורה (עירובין ב):
לחית [ארטם נאמע] מערוער אשר על שפת נחל ארנון תרגום ירושלמי מלחית עד גוף נחל:
לחך [אבווידען] (ב"מ ו') לאיתויי ליחכה נירו וסיכסכה אבניו פירוש השדה שהיתה נירה וחרושה:
לחם [בראט] (מנחות צה) הכי קאמר ליה ליכא לחם כי אם לחם הפנים המוסרים אמר להו לא מיבעיא האי דכיון דנפק ליה ממעילה דרך חול היא גבייכו אלא אפילו היאך נמי דהיום יקדש בכלי הבו ליה וליכול דמסוכן הוא:
לחם [פלייש] (מעילה ז) אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמים לא ירדו נעשה לחמו של מזבח לחם אשה ולחומם בגללים פי' בשר קורין בל' ישמעאל לחם:
לחם [ארטס נאמע] (כלים פ' ב) מלודיות ועד לחמיות כחצי לוג פ' על שם מקומן שהן מבית לחם לשון זכר ישי הלחמי לשון רבים לחמיים לשון נקבה לשון יחיד לחמית לשון רבים לחמיות:
לחמניות [דינע קיכליך] מערבין בהן ומברכין עלייהו המוציא לחם מן הארץ פירוש הן כגון פת הבאה בכיסנין (ברכות מב): [הפלאה שבערכין]לחמניות ברכות דף מ"ב. לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא לחם מן הארץ פירוש הן כגון פת הבאה בכיסנין עכ"ל. אהא דאמר רב יהודה אמר שמואל דעל פת הבאה בכיסנין אין מברכין המוציא מקשה הש"ס ממה דאמר ר"י אמר שמואל לחמניות מברכין עליהן המוציא וכו' ע"ש לכן פירש הערוך דעל כורחך דלחמניות הן כגון פת הבאה בכיסנין. ודע דרש"י פירש לחמניות אובליא"ש לשיטתו אזיל דלעיל דף מ"א: בד"ה פת הבאה בכיסנין פירש"י פת שנילושה עם תבלין כעין אובליא"ש שלו ויש שעושין וכו'. איברא תוס' כתבו בד"ה לחמניות דפי' רש"י אינו נראה אלא דהיינו נילו"ש וכו' על כרחך דפירוש אחר יש להן בפת הבאה בכיסנין ועיין לעיל בערך כסן:
לחנת [קייבס ווייב] תרגום את פלגש אביו ית לחינותא דאבוהי:
לחץ [דריקען] (קדושין יט) והבאתה מלמד שלא ילחצנה במלחמה:
לחוש [שווארץ] וכל תום בכשבים תרגום ירושלמי וכל לחוש באימריא.
לחש [גליהן]. (פסחים עה) הא כיצד מביא מן הלוחשות פי' שעדיין שלהבת מהבהבת בהן:
לחש [אין אהר רומען]. (ברכות ח. מגלה ו) אם לחשך אדם לומר בני אל תתחר במרעים. (ברכות כב) נחום איש גם זו לחשה ליה לרבי עקיבא פי' אמרה לו דרך סוד. (סוטה מו) משרבו לוחשי לחישות בדין. (פסחים נז) אוי לי מלחישתן פירוש שהיו רכילין. (חגיגה יג) ונבון לחש זה שמוסרין לו דברי תורה שניתנו בלחש פי' שהתורה ניתנה בחשאי מפני השטן: [הפלאה שבערכין]לחש ב' פסחים דף נ"ז. אוי לי מלחישתן. פירוש שהיו רכילין עכ"ל. ורש"י פירש לחישתן. יועצי רע: שם באות הנ"ל חגיגה דף י"ד. נבון לחש זה שמוסרין לו דברי תורה שניתנו בלחש. פירוש שהתורה ניתנה בחשאי מפני השטן עכ"ל. כן איתא בסנהדרין דף ק"ז: ופירש"י מפני השטן שהי' מקטרג ואמר תסתפק מעליונים ולא ימסרו הלוחות ביד משה:
לחת [קרום] (יבמות קג) אמר אמימר האי מאן דמסגי על לוחתא דכרעיה לא ליחלוץ פירוש רגליו הפוכות גביהן למטה ותחתיהן למעלה ולא יכיל למידחסיה לכולי כרעיה אארעא: [הפלאה שבערכין]לחת א' יבמות דף ק"ג. אמר אמימר האי מאן דמסגי אלוחתא דכרעא לא ליחלוץ. פירוש רגליהן הפוכות גביהן למטה ותחתיהן למעלה ולא יכיל למידחסיה לכולי כרעיה אארעא עכ"ל. פירוש זה כתבו התוס' בשם רבנו חננאל ד"ה מאן דמסגי וכו' וגאון אחד כתב כפירוש רש"י ע"ש:
לחת [בונדס טאפעל] (בילמדנו) שני לוחות אמר רב חנינא לחת כתיב לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה:
לחת [נידער בייגען] ויגהר עליו תרגום ואלחת עלוהי (אמר בנימין מדרש ויקרא רבה פרשה זאת החיה אשר תאכלו הטעין לחמורו חמשה סאין ולכלבו שתי סאין והיה החמור והכלב מלחית פי' המפרש רובץ):
לט [צויבערער] (סנהדרין סז) לטיהם אלו מעשה כשפים. להטיהם אלו מעשה שדים וכן הוא אומר ואת להט החרב המתהפכת פי' סימנא בעלמא שהשד מתהפך לכמה גוונים והכי מסתבר אע"ג דכתיב בספרים להפך ובילמדנו כדאמרי בערך להט: [הפלאה שבערכין]לט ג' סנהדרין דף ל"ז: לטיהם אלו מעשה כשפים להטיהם אלו מעשה שדים וכן הוא אומר ואת להט החרב המתהפכת פירוש סימנא בעלמא שהשד מתהפך לכמה גוונים כדאית' ביומא דף ע"ה. והכי מסתבר אף על גב דכתיב בספרים להפך ובילמדנו כדאמרינן בערך להט עכ"ל. בגמרא כך איתא בלטיהם אלו מעשה שדים בלהטיהם אלו מעשה כשפים וכן הוא אומר ואת להט החרב המתהפכת. ז"ל רש"י בלטיהם. כמו ותבא בלט בסתר. זה מעשה שדים. שנסתרים ולא נראים בכל מקום שנאמר בלטיהם הן החרטומים העושין בלחשיהם ע"י שדים. כשפים אינן נעשים ע"י שדים אלא מעצמן. להט החרב המתהפכת וגומר מתהפכת מאילי' ודומה לכשפים שלא על ידי שדים היתה מתהפכת אלא מאליה וקרי לה להט עכ"ל [כך איתא בפי רש"י שבעין יעקב ובפי' רש"י שבגמרא איתא כך במקצת נוסחות שונות] וז"ל המהרש"א בחידושי אגדות בלטיהם אלו מעשה שדים בלהטיהם אלו מעשה כשפים הכי גריס בפירוש רש"י בחומש ובהרמב"ן ובהרא"ם אבל בערוך הגירסא בהפך לטיהם אלו מעשה כשפים וכו'. והכתובים בפרשת וארא מוכיחים כגרסת רש"י דגבי בלהטיהם אומר ויקרא וגומר ולמכשפים וגבי בלטיהם לא הזכיר רק החרטומים ולא המכשפים ודו"ק. ולכאורה יש ליישב השגת מהרש"א על הערוך ואדרבה יש קצת ראי' משם כי זה לשון הפסוק בפרשת וארא סימן ג' פסוק י"א ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן ע"כ והיה די באם יאמר הכתוב ויעשו בלהטיהם כן אחרי שכבר הזכיר ולמכשפים. אמנם לסברת הערוך דמה דכתיב בלהטיהם היינו מעשה שדים ולכך אי לא כתב חרטמי מצרים הוה אמינא דמכשפים עשו זה על ידי מעשה כשפים לפיכך הוצרך לומר ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן דהיינו על ידי מעשה שדים אבל המכשפים אשר קרא לא עשו כלום וכאשר יתבאר לקמן בסמוך. עוד כתב המהרש"א [אהא דאמר בגמרא אצבע אלקים היא מכאן שאין השד יכול לבראות ברי' פחות מכשעורה רב פפא אמר אפילו כגמלא לא מצי ברי אלא האי מכניף לי' והאי לא מכניף לי'] מכאן ראי' לגרסת רש"י ולא לגרסת הערוך דהא גבי כנים בלטיהם כתיב וקאמר עלה שאין השד יכול וכו'. גם השגה זו אפשר לישב ממה שכתב המהרש"א עוד ויש לדקדק למאי דמסיק האי מכניף והאי לא מכניף משמע משום דהשד אינו עושה מעשה אבל ע"י כישוף היו יכולין לברוא כנה וכו' א"כ מאי קאמר ולא יכלו להוציא כנים הלא יכלו להוציא כנים על ידי כשוף וכו' ויש לומר דאף על גב דעל ידי כישוף היו יכולין לעשות מעשה גמור מ"מ לאו בכל הדברים היו יכולים לעשות דא"כ היו יכולין לברוא עולם חדש ומשום הכי לא הוזכר בלהטיהם ומכשפים אלא בנם מטה ושוב אח"כ לא הוזכר כישוף אלא בלטיהם והיינו מעשה שדים לגרסת רש"י לפי שלא היו יכולין לעשות כישוף בשאר הדברי' אבל ע"י שד יכלו בכל הדברים דמכנפי' עכ"ל נמצא למידין דבכשוף אינם יכולים לעשות בכל דבר וא"כ אין גוף התמי' מה שלא יכלו להוציא בלטיהם [היינו כישוף לגרסת הערוך] את הכנים רק התמי' היא למה לא הוציאו הכנים בלהטיהם דהיינו מעשה שדים [כמו שעשו את התנין בנס מטה לגרסת הערוך] על זה אמר הש"ס מכאן שאין השד יכול לבראות ברי' פחותה מכשעורה ורב פפא אמר אפי' כגמלא לא מצי ברי והאי מכניף לי' והאי לא מכניף לי' ר"ל התנינים היו מכנפי לי' במעשה שדים ותו לא קשה מידי לגרסת הערוך. עיין בקונטריס סימן י"ג:
לטאה [איידעקסע] בריש אהלות כגון זנב של לטאה שהיא מפרכסת.
לטס [איין ארט קעסטען] (נדה ז) והתנן פ' ז' שביעית הוורד והכופר והקטף והלוטס פירוש בלע"ז גלנד"א ובלשון ישמעאל בלוט (אמר בנימין תרגום וצרי ולוט וקטף ולוטוס פי' בלשון יוני ורומי מין עץ גבוה ופריו כמו פול טוב למאכל ולחזק הבטן ואינו גדל בכל הארצות ויש נטע נקרא בשם זה ובגבעוליו שלשה עלין זה כנגד זה ובראש הגבעולים פורחים נצנים קטנים ודקים או לבנים או ירוקים וריחם ערב ונראה לי שהמשנה מדברת על נטע זה בתוך הנטעים אשר ריחם טוב):
לטר [פונט]. (תרומות) בגמרא דבני מערבא וכמה לטורי עבדא מאה זינין פי' הוא זין הוא דינר הוא זוז (אמר בנימין פירוש בלשון יוני משקל מאה דרכמון והוא משקל מנה אשר משקלו ושוויו מאה זוזים ודע שמשקל דרכמא ומשקל זוז אחד הוא ותרגום רבע שקל כסף זוזא חד דכספא וכבר ידעת שהשקל ארבעה דרכמין ולא ידעתי על מה סמך הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות חובל ומזיק ואחריו הריב"ם באמרם שבליטרא שלשים וחמשה דינרים והלא משקל דינר וזוז כמעט אחד הם שמשקל שבעה דינרין כמשקל שמונה דרכמין וזה דעת ירושלמי בפי' ולא חשש לעשות הפרש בין דינרים לזוזים):
ליטור [פראפעסאר] (ירושלמי ברכות פ' מי שמתו) ואפי' ליטור יוצא ועורר עליה ללמוד תורה פירוש בלשון רומי לקטור מלמד:
לוטריא [וואש בעקען] (מדרש איכה פסקא טמאתה בשוליה) למטרונה שאמרה לה אוהבה עשו לי חמין ונטלה לוטריא של מלך פירוש בלשון יוני ספל ולכלי מיוחד לרחוץ בו ובעל הערוך גרס ברנטין עיין שם:
לטריס [דיא וואס היטען דעם קאפף טון דעם קייזער] (בפסקא וזאת הברכה) מהו וירגז המלך אמר ר' יצחק רמז לטירים ודקרו אותו (אמר בנימין פי' בלשון רומיי עבדי המלך המלוים אותו בצאתו ובבאו חלוצים):
לטש [בעשפריצען] (פסחים מה) תפח תלטוש בצונן זו גמרא של רב האי גאון פירוש תפח כמו בשר שתפח מלשון לצבות בטן תרגום לאפחא מעין כלומר אם נשתנה כמו שדרך הבצק לתפוח תלטוש בו צונן ופירוש תלטוש תוריק בו מים פי' אחר אם מתנפחת היא בתוך התנור מכה בידו כשהיא שרויה על העוגה לפי שהעוגה כשמתנפחת עולה למעלה מן המצה ולידי חמץ לא באה לפי' חייבונו ללוטשה בצונן כדי להמעיט כח הנפיחה וחוזרת כמו שהיתה: [הפלאה שבערכין]לטש א' פסחים דף מ"ח: תפח תלטוש בצונן. רב האי גאון פירש תפח כמו בשר שתפח מלשון לצבות בטן תרגומו לאפחא מיעין כלומר אם נשתנה כמו שדרך הבצק לתפוח תלטוש בו צונן ופירוש תלטוש תוריק בו מים. פירוש אחר אם מתנפחת היא בתוך התנור מכה בידו כשהיא שרויה על העוגה לפי שהעוגה כשמתנפחת עולה למעלה מן המצה ולכלל חמץ לא באה לפיכך חייבונו ללוטשה בצונן כדי להמעיט כח הנפיחה וחוזרת כמה שהיתה. עכ"ל. עיין קונטריס סימן מ"ג:
לטש [שערפען פאלירען] (כלים פרק י"ד) מחוסר נטישא טהור פי' כמו לטש כל חרש נחשת וברזל וכתב ללטש איש את מחרשתו ותרגום לחרפא גבר ית פרשיה:
ליא כגני ליא כבר פירשנו בערך כגני:
ליל [נאהמע אינער ענגעל] (נדה טז) מלאך שממונה על ההריון לילה שמו נוטל את הטיפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו רבונו של עולם טפה זו מה תהא גבור או חלש חכם או טיפש עני או עשיר אבל צדיק או רשע לא אמר וכו':
לילית [גייסטער] (ערובין ק) במתניתא תנא ומגדלת שיער כלילית פי' כמו אך שם הרגיעה לילית (נדה כד) אמר שמואל המפלת דמות לילית אמו טמאה ולד הוא אלא שיש לו כנפים:
לך [געהען] (בספרא בצו וכל דם לא תאכלו) יכול אף דם מהלכי שתים וכו' (ביכורים פ' ב') ודם מהלכי שתים שוה לדם בהמה להכשיר את הזרעים פי' בני אדם שמהלכין על שני רגלים שאין לך בהמה שיש לה שתי רגלים (אמר בנימין העיקר הלך):
לך [מיעען] (שבת קלג) התם לא בעי ליכא הכא בעי ליכא הכא נמי נעביד ולא לילך פירוש עירוב יין ושמן להוליך השמן בתוך היין על ידי ערבוב:
לכא [זיגעללאק] דבעי לדמיה ללכא כבר פירשנו בערך יניבא (אמר בנימין פי' בלשון ישמעאל ורומי מין צבע אדום הגדל כמין שרף דבק במקנות המובא מארץ מזרח ובשרף הזה חותמים הכתבים):
לכלוך [פייכטיגקייט] (בויקרא רבה בסוף אחרי מות ובפסקא את קרבני לחמי) רבנן אמרי כל מה שהירדן מכניס לי"ב חדש הוא עושה גמיאה אחת מאי טעמא כי יגיח ירדן אל פיהו ואין בהן אלא כדי לכלוך פה פירוש שריית פה. (בפסקא דויהי בשלח פרעה) ולא היה ריחן קשה מריח הזיעה א"ל מתלככלין היו בראשי הבאר. וריח שלמותיך כריח לבנון (ב"ר פ' ס"ב) ויוסף אברהם ויונקתו לא תחדל זו ליכלוכית שלו (ובפ' ע"ט) ויבא יעקב שלם תבא בכל' אלי קבר ר' יצחק אמר תבא ליכלוכית אלי קבר פירוש כולן ענין לחלוחית הן:
לכלוך [בעשמוצט] (מקואות פ"ט) לכלוכי צואה שעל בשרו כדאמרי' היה מלוכלך בטיט ובצואה (ענין טנופת):
לכין אספר כבר פירשנו בערך אשפר:
לכיס [ווייס] (בב"ר פ"ז) ישרצו המים מביא שני דגים אחד חמר ואחד לכים כבר פירשנו בערך אספרון (אמר בנימין לא הביאו בערך אספריון ולא מצאתיו במדרש אבל מצאתיהו בירושלמי (מסכת כלאים פרקא קמא) מייתי חוט וקטר באודנא דלכיסה ובאודניה דיריקא):
לכסן [שיעף] בסוף דמאי שתי שורות לוכסן בהשידה (כלים פי"ח) גדר שתי שלחנות לוכסן גדר שתי כרעים טפח על טפח לוכסן פי' לוכסן הוא אלכסון ובלשון חכמים קרנזול גדר שני כרעים טפח על טפח לוכסן קיטע שני רגלים טפח על טפח בשוה או שמיעטם מטפח וקיטעם והניחם פחות מטפח (אמר בנימין פי' בלשון יוני דבר עקום וחז"ל אמרו כן לקו העובר מזוית אל זוית שכנגדו):
לכתא [וואגע מיט דיא שניער] (שבת קב) לכתא ומתנא אוגדו ביד והוא פי' משקולת והחבל שלו. (פ"א בערך בוכיאר אי נמי בליכאתא כבר פירשנו בערך חבר גואלקי):
למד [לערנען] (שבת סג) הניחא למאן דאמר מופנה מצד א' למדין ואין משיבין וכו' (נדה כג) אמר שמואל משום ר' ישמעאל כל גזירה שוה שאינה מופנה כל עיקר אין למדין הימנה מופנה מצד אחד לרבי ישמעאל למדין ואין משיבין לרבנן למדין ומשיבין מופנה משני צדדין לדברי הכל למדין ואין משיבין פי' למדין ומשיבין למדין הימנה ואם יכולים לעשות עליה תיובתא עושה (סנהדרין טז) הלמדין לפני חכמים לוי מר' (מנחות פ) למדין בפני רבי וניתי לחם (סנהדרין נח) לימידי ערבי שביעית חטים יפות פירוש נוהגים ורגילים לומר ערבי שביעית חטים יפות לזורעם עקורי קטניות מהיות רעות פי' אם יעקור אדם מקצת מן הקטנית בתחילה וישליכם לאיבוד הנשארים לא יהו רעות. (בילמדנו בריש אמור אל הכהנים) למדנה בנותיכם נהי מה ראו הקינים והנהיות להנתן לנשים בשביל שהביאו מות לעולם: [הפלאה שבערכין]למד א' סנהדרין דף י"ז: הלמידין לפני חכמים לוי מרבי עכ"ל. עיין קונטריס סימן מ"ה:
למד [ברעט] (ברכות לח) כלימודין פטורה פירוש כגון עמודים ארוכים כדגרסינן (כלים פ"ח) תנור שבא מחותך מבית האומן ועשה לו לימודין ויש מפרשים לימודין דתנור ענין שיפוץ (אמר בנימין פירוש בלשון יון אות אחת עשר במספר האותיות וצורתה קוים שנים מחוברים בראשם והולכים ונפרדים ונרחקים עד סופם ועל שם צורה זו קראו למדים חז"ל לנסרים או עצים מחוברים נוגעים בראשם להגן על דבר מה עשוים כמו אהל):
למד [נאך דענקען] (שבת קכה) צאו ולמדים פירש רבי חננאל זה שאמר רבי צאו ולמדו עשו להם לימודים יש מי שאומר עיינו בהן כלומר לימוד בענין בלא מעשה ויש אומר לימודים כגון זו ששנינו (מ"ק יב) עושה לו לימודים בשביל שלא יחמיץ והן כסויין עצים ועליהן טיט צריכים מעשים (שבת נ) מני רבה בר הונא קמיה דרב חריות של דקל שגדרם לעצים ונסמך עליהם וכו' (אמר בנימין בנוסחאות כתוב תני רבה בר בר חנא קמיה דרב חריות של דקל שגדרם לעצים ונמלך עליהם לישיבה צריך לקשור):
למה [וואראם] (זבחים פח) א"ר עניני בר ששון למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות וכו':
למה [וואצו] (בילמדנו) למה משה ואהרן אתם למה ודבריכם למה. [ב"ר ב') והארץ היתה תהו ובהו זה אדם הראשון ללמה ולא כלום כי תהו המה תרגום למה. וילכו אחרי ההבל ויהבלו תרגום והיו ללמה במה נחשב הוא:
למן [שיפס בורטין] (עירובין מא) פעם אחת לא נכנסו ללמן עד שחשכה למן הוא נמל הוא מחוז (אמר בנימין פי' בלשון יוני חוף ים ומושב הספינות): [הפלאה שבערכין]למן עירובין דף מ"א: פעם אחת לא נכנסו ללמן עד שחשיכה. למן הוא נמל הוא מחוז [ובמוסף א"ב פי' בלשון יוני הוא חוף הים ומושב הספינות עכ"ל]. לפנינו איתא נמל:
למס [הונט] (בשבת סג) שכן בלשון יוני קורין לכלב למס:
למען [וועגען ווייל] (ברכות ז) למען אדני למענך מיבעי ליה אלא למען אברהם שקראך אדון. (קדושין לט) בכיבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ובשלוח הקן הוא אומר למען ייטב לך והארכת ימים הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות עלה לבירה שלח את האם ונטל את הבנים בחזרתו נפל ומת היכן טובו של זה והיכן אריכות ימיו אלא למען ייטב לך בעולם שכולו טוב והארכת ימים בעולם שכולו ארוך:
למפדס [לאמפע] (ירושלמי דיומא פ' אמר להם הממונה) תרגום עקילס לקבל נברשתא לקבל למפרס פי' בלשון יוני ורומי עששיות ונרות:
לן [איבערנעכטיגען] (ערובין פב) מקום לינה גורם (אבות פ"ה יומא כא) צר לי המקום שאלין בירושלים פי' לא אמר אדם אין לי מקום ללון בירושלים שהמקום צר:
לנטית [ליינטוך] (שבת קמז) מסתפגין בלונטות אחת לונטית הוא אלנטות וכבר פירשתי במקומו (אמר בנימין פי' לנטון בלשון רומי מטפחת):
לנך [לאנצע. שפיז] (גיטין סט) אמר שמואל האי מאן דמחו ליה בלונכי פרסאי. (סנהדרין יד ע"ז ח) וקרטיסי' אמר לא זזו משם עד שנעצו בו ש' לונכיו' של ברזל (ב"ב ע"ד סנהדרין קי) שקל גבבא דעמרא ואמשיתיה במיא וכרכתיה עילוי לונכא. (ס"א עילוי רומחא פי' לשון לע"ז לנצ"ר רומח) (אמר בנימין בנוסחאות שלנו כתוב לולניאות והוא טעות ופי' לונכי בלשון יוני רומח): [הפלאה שבערכין]לנך גיטין דף ע'. אמר שמואל האי מאן דמחו לי' בלונכא דפרסאי. סנהדרין דף י"ד. ובעבודה זרה ד"ח: לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונכיות של ברזל. בבא בתרא דף ע"ד. ובסנהדרין דק"י. שקל גבבא דעמרא ואמשיתיה במיא וכרכתיה עלוי לינכא ס"א עלוי רומחא. פירוש לשון לע"ז לנצ"א רומח [ובמוסף א"ב בנוסחאות שלנו כתוב לולניאות והוא טעות ופירוש לונכי בלשון יוני רומח עכ"ל] כך איתא בע"ז ד"ח: לולניאות ופי' רש"י חניתות. אבל בסנהדרין די"ד. איתא לונביאות ופירש רש"י חניתות ובכן הטעות דמוכח הוא. ובגיטין דף ע'. איתא באלונכי דפרסאי ונדפס בגליון רש"י פירש רומח:
לסוטה [שלייער] (ירושלמי בפ' במה אשה) הרדידי' לסוטה כמה דתימא נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות:
לסטים [רובער] מזוין (אמר בנימין תרגום ושאף צמים ויבוזון לסטין פי' בלשון יוני שודד ואורב בפרשת דרכים (ובירושלמי מסכת הוריות פרק כהן משוח) מיכן ואילך בליסטים היו נוטלים אותה פירוט בלשון יוני בגניבה וחטיפה):
לסת [קין באק]. (שבת קנב) והככבים אלו הלסתות. ויכה את מכיהו על הלחי תרגומו על ליסתיה:
לע [בעמידען] לו חכמו ישכילו זאת תרגום ירושלמי לעיין באורייתא. כי כל דרכיו משפט תרגום ירושלמי תלת שעי לעי באורייתא. (ב"ר פ' יד) דאי לא לעי לא נגוס נתנני ה' בידי לא אוכל קום לעיין ביממא ובליליא ולא מטי. ואתה עיף ויגע תרגום לעיין ומשלהין. פרי אדמתך וכל יגיעך תרגום ירושלמי וכל לעותכון. (בויקרא רבה) ויצא בן אשה הוא מחי ליה כולי' יומא ואמר לעי טבות כלומר יגע בטוב במלאכה. ובכי ימוך אחיך פרשת אשרי משכיל לית את אזיל לעי ונגיס פירוש אין אתה הולך ומתייגע במלאכה ואוכל. נבל תבל תרגום ירושלמי מילעא תילעי. ועצביך בבית נכרי תרגום ולעותך מעייל לביתא דאחריני יגענו ולא הונח לנו תרגום לעינא ולא הוות נייחא לנא. נפש עמל עמלה לו תרגום נפשא דלעיא לעוותא תסובר:
לע [קינבאקען] (תרגום לחי חמור לועא דחמרא):
לעב [שפאטען] כלה לעג לי תרגום לעב. ולקלס כל היום וללעב כל יומא והיה לשחוק גם הוא כי ענבים בפיהם:
לעז [פרעמדע שפראכע] (מגילה יז) אבל קורין אותה ללועזות בלע"ז כי תניא ההיא בלע"ז יוונית (אמר בנימין לשון מקרא הוא בית יעקב מעם לועז וענינו מי שאינו מדבר בלשון עברי):
לעז [שפאטען] (פסחים נא) ולעזה עליהם כל המדינה (פי' ענין רנון ולעג):
לעט [שטאפען]. (שבת קנה) אין ממרין את העגלים אבל מלעיטין (גמ') אמר רב יהודה המראה למקום שאינה יכול להחזיר הלעטה למקום שיכולה להחזיר:
לעט [ראבינער, צייחין] (ברכות נא) לע"ט יפה רע"ת קשה פי' לע"ט לב עיין טחול פי' רמ"ת ראש מעים תחתוניות:
לעס [עססען, קייען] (פסחים לט) לא ילעוס חטים (נדה סב) לעיסת גריסין של פול של עוקת נפש פי' כשילעוס אדם גריסין יפה יפה כשילעוס בהכנסת בית הבליעה שדומה לעוקה של בית הבד ולעוקת המים ומערה מים של אותן גריסין יפים להוציא הכתם (אמר בנימין תרגום ובטלו הטוחנות יתבטלון שני פומך עד דלא יכלון למלעס): [הפלאה שבערכין]לעס א' נדה דף ס"ב. מי לעיסת גריסין של עוקת נפש. פי' כשילעוס אדם גריסין יפה יפה ולא ישאר מהן כלום אלא הם בעוקת נפשו פי' כשילעוס בהכנסת בית הבליעה שדומה לעוקת בית הבד ולעוקת המי' ומערה מים על אותן גריסין יפים להוציא הכתם עכ"ל. לפנינו איתא חלוקת נפש וכן גרס רבינו לעיל בערך חלק ג' וע"ש היטב:
לעס [בסשטעכונג] (בילמדנו בריש ואלה הדברים) היה אותו הנדון לפניו בר מן ארום הדין לעיסה דקומו עיניך ארים הדין זכותא דבין עיניך מזכירו השוחד והחמס שהיה נותן:
לף [איינוויקלען] (שבת סו) לפופי ינוקי בשבתא שפיר דמי פי' תינוק מבן חדש ועד בן שנה אמו מרחצתו בחמין וסכתו בשמן ומולחתו בהדס יבש שחוק ומלפפתו בפסיקיא מכריסו ועד רגליו וזהו לפופי ינוקא שמחברין איבריו כמו ויחבר דתרגומו ולפיף ועיקר זו המימרא דר' יוחנן (שם קלט) והחתל לא חתלת מיכן שמלפפין את הוולד בשבת. עוללי טפוחים תרגום עולימא רגיניא דהוו מתלפפין בסדינין דמילתי אשר טיפחתי וריביתי תרגום דלפפית בסדינין ודרביתי בתפנוקי מלכין. (ב"ב ד) אתי חבריה לייף ביה. ליפופא מידע ידיע (ב"מ עד) בגמ' פוסק עמו והוא מחוסר לפופי ויבושי. (שם ק) כדאמר רב פפא בדיילפי הכא נמי בדיילפי פי' מחוברין כמו על שני קצותיו חובר תרגום מלפף: [הפלאה שבערכין]לף א' שבת דף ס"ו: לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי. פירוש תינוק מבן חדש ועד בן שנה אמו מרחצתו בחמין וסכתו בשמן ומולחתו בהדס יבש שחוק ומלפפתו בפסיקיא מכריסו ועד רגליו וזהו לפופי ינוקא שמחברין איבריו כמו ויחבר דתרגומו ולפיף עכ"ל. בכמה מקומות ומבואר היטיב ביותר בשבת דף קכ"ט: דמיד כשנולד התינוק צריך לחמין ולשאר כל הדברים הנזכרים כאן וע"כ נראה דטעות נפל בדפוס וכך צ"ל פירוש תינוק עד בן שנה [ועיין מה שכתבתי בערך אסובי]: שם באות הנ"ל ועיקר זו המימרא דרבי יוחנן עכ"ל. לכאורה אין מובן מאי בעי בזה ואפשר משום דהכא בדף ס"ו: איתא דהאי מתני לה ברבה בר בר חנה דאמר רבב"ח לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי ובאמת לקמן בשבת דף קמ"ז: איתא אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן לפופי וכו' אמנם דרך הש"ס לקצר בכך ולזה כיון הערוך באמרו עיקר זו המימרא דר' יוחנן ר"ל דרבב"ח אמר זה משום ר' יוחנן לקמן דף קמ"ז: עוד שם בסוף האות הנ"ל בבא מציעא דף ק': כדאמר רב פפא בדלייפי הכא נמי בדלייפי פירוש מחוברין כמו על שני קצותיו חובר תרגום מלפף עכ"ל. וכן בשבועות דף מ"ג. איתא בדלייפי וע"ש ברש"י. אבל לפנינו בבב"מ איתא בדיילפי וברש"י איתא בדילפי.
לף [גיוואנהנט] (כתובות סב) אבל הא דתנן בה היינו דאמרי אינשי דמלפא תכלי לא בהתא (פי' למד):
לפדא [פייגען קאך, טאפ] (שבת לז) לפדר דייסא ותמרי מצטמק ורע להן. פי' תבשיל של תאנים (ב"מ פד) עבדו ליה שיתין מיני לפידא (נדרים מט) מאי בלופסין מיני תאנין דעבדין מנהון לפדי. ההוא גברא דיהב עבידא לחבריה לאגמוריה אלפא מיני לפדי (אמר בנימין תרגום ובשצו בפרור מבשלין יתיה בלפדיא פי' בלשון יוני פרור ומרחשת):
לפד [פאקעל] (כלים פרק שני) הלפוד טמא. פ"א הלפיד פירוש אבוקה כדכתיב ויחזיקו ביד שמאלם בלפידים פי' הלפידים מנהג בארץ ישמעאל שמוליכין הכלה מבית אביה לבית בעלה קודם הכנסתה לחופה מוליכין לפניה כעשר קונדסין של עץ ובראש הקונדס כעין קערה של נחשת ובתוכה חתיכת בגד ושמן ועיטרן ומדליקין אותן ומאירין לפניה ועוד לפני שומר העיר מוליכין מהן לפניהן:
לפד [אויף קלעהרער] (בב"ר בריש ואלה תולדות נח) לפיד בוז אמר רבי אבא אמר הקב"ה כרוז אחד עמד לי בדור המבול זה נח תמן אמרי כריז ליה לפד ליה:
לפי [דארום, ווייל] (שבת כא) מה טעם אין מדליקין לפי שאין מדליקין. (גיטין ס) א"ל אין כותבין ומה טעם לפי שאין כותבין פי' בעא מיניה טעם ולא נתן לו אלא אמר לו כי אין כותבין כלומר קבלה היה לבני אדם לכתוב הכי: [הפלאה שבערכין]לפי שבת דף כ"א. מה טעם אין מדליקין לפי שאין מדליקין ובגיטין דף ס'. אמר לי' אין כותבין ומה טעם לפי שאין כותבין. פירוש בעא מיני' טעם ולא נתן לו אלא אמר לו כי אין כותבין כלומר קבלה היה לבני אדם לכתוב הכי עכ"ל. וז"ל רש"י בשבת דף כ"א. לפי שאין מדליקין בעיניהו וגזרינן הא אטו הא עכ"ל. ובגיטין דף ס'. ז"ל רש"י לפי שאין כותבין ואפילו ל"ד מגילה מגילה ניתנה כיון דאידבק אידבק עכ"ל:
לפי [אינטער צונדען] תרגום ירושלמי ובער עליה הכהן עצים וילפי עליה כהנא אעין:
לפלוף [אויגען קאטה] (מקואות פ"ט) לפלוף שבעין וגלד המכה (נדה סז) אמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ פי' צואת העין:
לפן [אויגען טריפונג] (בכורות מה) תנא הזיזור והלופין והתימין לופין דנפישי זיפיה פי' שריסי עיניו גדולות (אמר בנימין פי' בלשון רומי בעל חולי עינים שהם מלאים ליחות וריר טב ומזאת מלה נגזר לפלוף שבעין בכפל האותיות על דרך הרהור דקדוק):
לפסן [איין ארט קרויט] (בריש כלאים) החרדל והלפסן פי' עשב הוא ונקרא בלשון ישמעאל לכסאן ובלע"ז מרובי"ו וסבירא לן זה שכתוב (עוקצים פ"ג) רבי יוסי אומר חוץ מן הבולובסין לפסן הוא כמו זה (אמר בנימין פי' בלשון יוני ורומי מין כרוב מדברי אשר עלהו כמו עלים של לפוס ונאכל מבושל אבל בולבוסין הוא מין אחר כמו שפירשתי): [הפלאה שבערכין]לפסן כלאים פרק א' החרדל והלפסן. פירוש עשב הוא ונקרא בלשון ישמעאל לכסאן ובלע"ז מרובי"ו וסבירא [לן] זה שכתוב בעוקצים בפרק אחרון רבי יוסי אומר חוץ מן הבולוסין לפסן הוא כמו זה עכ"ל. מענין זה עיין לעיל בערך בלפסין:
לפס [קעססעל] (בסוף פיאה יד) שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מלפסו פי' כשיש לבעל הבית ירק מועט מתקנו ומעשרו מן האילפס לפיכך נאמן העני כשיש לו ירק מועט מבושל לומר של מעשר עני הוא. (חולין פד) עשרה מנה יקח לפסו ליטרא דגים פי' אילפס (עדיות פ"ב) ועל לפסין עירניות שהן טהורות באהל המת כבר פירשנו בערך אילפס (אמר בנימין פי' בלשון יוני סיר וקדרה ומחבת):
ליפס [שטייער] (שמות רבה פ' החדש הזה לכם) משל לדוכוס שזרקו לו הגליונות פורפירה מה עושה פונה ליפס ושורף את הבשר פי' בלשון יוני מלקוח:
לופר [געריכטס דינער] (במדבר רבה פרשת איש או אשה כי יפליא) בא הלופר ותפשם ומסרם למלכות עיין ערך ארכי ליפורין:
לפת [ריבען] (כלאים פ"א שבת נא) הטומן לפת וצנון תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולין פי' רב האי טעות הוא זה שאם האימהות טמונין והעלין מגולין הרי זו זריעה מעולה אלא דוקא אם היו מקצתן מגולין אינו חושש משום כלאים דלאו ירק באילן נינהו ולא משום שביעית דלאו זריעה נינהו ולאו משום מעשר דאי איכא התם דראשי לפתות ולא מצטרפי הני לתייבינהו להנך במעשר ונוטלין בשבת נמצא תיובתא דשמואל ורב הונא דלא קאמצריך למשלפינן ומדמצינן במחט (כלים פ' ט) ותן תתיכה של לפת ושל גמי פירוש אם נפלו במים טמאים ושתו ואח"כ נפלו לתנור הלפתן והמקבן ושראשו שקוע. (בכורות מג) לפתן דדמיא רישיה לגרגלידא דליפתא פירוש שראשו דומה ללפת שרחב למעלה מכל צדדיו: [הפלאה שבערכין]לפת כלאים פרק א' שבת דף נ': הטומן לפת וצנון תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולין אינו חושש משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר וניטלין בשבת. פירש רב האי טעות הוא זה שאם האמהות טמונין והעלין מגולין הרי זו זריעה מעולה אלא דוקא אם היו מקצתן מגולין אינו חושש משום כלאים דלאו ירק באילן הוא ולא משום שביעית דלאו זריעה נינהו ולא משום מעשר דאי איכא התם דראשי לפתות לא מצטרפי הני לחיובינהו להנך במעשר וניטלין בשבת נמצא תיובתא דשמואל ורב הונא דלא קמצריך למישלפינהן ומדצינן עכ"ל. כל זה הביאו תוס' בד"ה מקצת וכו' ובערוך משמע דמשום כולהו נקט דפירש בשם רב האי גאון דגרס בשם רב האי גאון אם היו מקצתן מגולים וכו' ע"ש שפלפלו בחכמה בדברי הערוך:
לפתא [צוזאמען, פואגונג] (ב"ב ה) ומודה רב הונא בלופתא ובקרן זויות ומודה רב נחמן באפריזא ובבקעתא דכשורי פי' רבינו חננאל לופתא כגון שלא בנה כותל כנגד כותל המחיצה אלא היה לו כותל בנוי קודם לכן ועכשיו חיבר אליו והאריכו כנגד כותל המחיצה או שעשה לו קרן זויות או שהיה קטן והרחיבו בקרנות דבהני כולהי אינו חייב אלא כשיעור שסמך ומודה רב נחמן שאפילו לא בנה עכשיו כותל אלא היה לו כותל כנגד זה הכותל של מחיצה ועמד עכשיו ועשה על אותו הכותל הישן שהיה לו בחצרו אפריזא שהן קרשים מוכנים לתת עליהם קורות התיקרה או קבעתא דכשורי שהן כמו חלונות להכניס בהן ראשי הקורות נתברר שבדעתו לתת התיקרה על זה הכותל ועל הכותל של מחיצה וחייב לתת חצי הוצאת כותל של מחיצה ואע"פ שאינו כנגד כל הכותל ואפילו לא בנה כותל כנגדו אלא היה לו כותל בחצירו ועשה בו עכשיו אפריזא או קבעתא דכשירי חייב בכל. פי' אחר ומודה רב הונא בלופתא שאם ליפף סיד באותו חצי כותל שבנה וסדו בסיד מצידו שאין בדעתו להשלימו או עשה קרן זויות כגון שהכותל שבנה היה מצד מערב כנגד כותל חצר שבמזרח שבינו לבין חבירו הזה חצי כותל מצד מערב שבנה הוא בראשו מצידו בצפון בנה בנין אחד או מעט או הרבה גלי דעתיה דשוב לא ישלימו ולמאי דלא סמך לא סמך ומודה רב נחמן באפריזא כגון גידודי שעושין לכותל כשרוצין להוסיף עליו ובבקעתא דכשורי עשה לכותל מערבי שבנה מקום לשום שם קורה אחת או שתים בצידו של כותל שילך כנגד כל הכותל שבין שתיהם ובראש אחד של קורה ישים סמוכות גלי דעתיה שיקרה בין כותל המחיצה לכותל שעשה והקורה שהולכת בצד מערבי:
לפתן [צושפייז] (סוכה ו) דתנן (חולין עא נגעים פי"ג) מיסב ואוכלה בלפתן לפתן כבר פי' בערך בשש. שמענו אלו השיעורין לחומרא נאמרו פת חטין יותר נאכל בזריזות מפת שעורין ואם הוא מיסב כהוגן יותר אוכל בזריזות ממי שאינו מיסב וכן מי שיש לו לפתן ממי שאין לו לפתן (אמר בנימין פי' אלפתון בלשון יוני מעשה קדרה נעשה עם קמח עב מעורב ביין או בדבש או במין אחר וחז"ל אמרו כן לכל מעשה קדרה):
לץ [שפעטער] (ב"ר פ' לח) ר' יהודה אומר התכנסו כל אומות העולם לידע איזו בקעה מחזקת להם ובסוף מצאו א"ר נחמיה וימצאו בקעה. אם ללצים הוא יליץ (יומא לג) בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעין אותו שנאמר אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. (ע"ז יא) כל המתלוצץ יסורין באין עליו שנאמר ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם:
לץ [לעהרשפרויך] להבין משל ומליצה:
לצוי [שיף]. בירניות כבר פירשנו בערך טפף:
לק [ווייך, דין] (יבמות פ) ר"א אומר כל שאין לו זקן ושערו לקוי ובשרו מחליק פי' שערו רך ובשרו חלק יתר משאר בני אדם. (נגעים פ"י) ושער דק לקוי קצר (שבת כח) ושלקה ביד כהן פי' כגון בהחזיק בעור לבודקו ועודנו לקה בצרעת לאלתר (אמר בנימין תרגום ויכו שוטרי ישראל ולקו סרכי):
לק [לעקען] (בילמדנו בריש אחרי מות) אמר הקב"ה לגדעון בשש מאות המלקקים בידם אושיע אתכם שאותם שכרעו על ברכיהם לשתות היו עובדים לבבואה:
לקט [זאממלען. קלויבען]. למוללן וללוקטן פי' אינו תופר כדרכו אלא כאדם המלקט מכאן ומכאן ואינו מלקט כסדר שספק לקט לקט כבר פירשנו בערך חר (ב"מ עב) עד שיצא השער ללקוט ולמכור פי' עני המלקט לקט שכחה ופיאה נקרא לקוט כלומר לא חרש ולא זרע ולא קצר וכי לא זכה בפירות הללו שבידו אלא בלקיטה בלבד (כתובות נד) אמר רבי חייא בר אבין וחילופה בלקוט פי' חכירו ולקיטו אם הלבישו בגדים כשיצא ופשטו אותו ואח"כ יצא (חולין עז) א"ל רבינא לרבא מתלקט מהו פי' כגון שהיה הבשר מפוזר מעט הנה ומעט הנה אם תקבצנו יהיה הרבה (אמר בנימין תרגום חוטבי עצים לקטי אעין):
לוקטא [קליין. וועניג] (מדרש איכה פסקא העיר רבתי עם) לא יהבת לי לוקטא כן כתוב בגרסאות אבל בעל הערוך גרס קטלפתא ויפה גרס עיין שם:
לקטיות [זוממער וואהנונג] (מעשרות פ"ג ובסוף אהלות לו) הצריפין והבורגנית והלקטיות ספר אחר והאלקטיות וכבר פירשנו בערך א':
לוקוטננטיס [וויצע שטאטהאלטער] (מדרש תהלים מזמור הללויה שירו לה' שיר חדש) דוכוס יש לו לוקוטננטיס פי' בלשון רומי הוא המשנה אשר הדוכוס נשען על ידו ולפי דעתו מלה זאת אינה מדברי המדרש אבל אחד מהסופרים הוסיפה לפרש מלת אפרכוס כי מלה זו חדשה היא ואינה נמצאת בלשון הקדמונים:
לקטיקא [איין וואגען אהנע רעדר] (מדרש ילקוט פ' שש שנים יעבד) ולא יטלו לו בפוריון ולא מכסא ולא בלקטיקא פי' בלשון רומי מין עגלה בלי אופנים:
לקן [בעקען] (שבת יח) שדי להו ללקונא דמיא (ב"ר פ' יג) ואדם אין מימי אוקינוס מה הן אמר לו מים בולעין אמר לו וחזון לי מלא ליקונין מיא מלא הספל מים תרגום לקונא (אמר בנימין פירוש בלשון יוני ספל): [הפלאה שבערכין]לקן שבת דף י"ב. שדי להו ללקונא דמיא וכו' מלא הספל מים תרגום לקונא עכ"ל. לפנינו איתא לקנא דמיא פירש"י ספל:
לקן [אין קליינע מינצע] (ירושלמי דמעשר שני פ' המוליך פירות) היך עבדא דינרא הכא בתרין אלפין ובארבאל בתרין אלפין ולקן פירוש המפרש מין מטבע קטן: לתני ובטני שריין כבר פירשנו בערך בטן:
לקוס [וואלף] ליקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל פי' זאב לשון יון ליקוס: [הפלאה שבערכין]לקוס סוכה דף נ"ו: ליקוס ליקוס עד מתי מכלה ממונן של ישראל פירוש זאב בלשון יוני ליקוס עכ"ל. לפנינו איתא לוקוס ופי' רש"י זאב בלשון יוני:
לקש [שפעט] (סנהדרין יח) אי בכיר ולקיש כחדא יינץ דין הוא אדר (אמר בנימין לשון מקרא זה יורה ומלקוש):
לורטיא [באד וואנע] (מדרש איכה פסקא טומאתה בשוליה) ונטלה לורטיא של מלך ועשה לו חמין בעל הערוך גרס ברנטיא ואני אומר שהגרסא תהיה לוטריא פי' בלשון יוני כלי מיוחד לרחוץ הגוף סף עיין ערך לטריא:
לש [קנעטען] (שבת עג) הלש והאופה.
לשכת [נעבען ציממער] (תמיד כט) ואחד לשכת החותמות פי' הרוצה להקריב נסך נותן דמיו לכהן שהוא ממונה על החותמות ונותן לו החותם ומוליכו לממונה על היין ונותן לו החותם והוא נותן לו צרכו מן היין:
לשלשת [הינער קאטה] (זבחים צד) ועור בר כיבוס הוא והתנן (שבת קמב) היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט פי' צואת תרנגולין: [הפלאה שבערכין]לשלשת זבחים דף צ"ד. ועור בר כיבוס הוא והתנן (שבת דף קמ"ב:) היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט היתה של עור נותנין עלי' מים עד שתכלה אלמא לאו בר כיבוס הוא. פירוש לשלשת צואת תרנגולין עכ"ל. הביאו תוס' בזבחים ובשבת שהוא עיקר מקומה לא כתבו שום פירוש:
לשם [שטאדט נאמע] (מגילה ו בכורות נה) ויקראו ללשם דן בשם דן אביהם אמר רבי יצחק לשם זה פמיאס:
לשון [צונג. שפראכע] (שבת טו) אידך דתאני בריש עדיות הלל אמר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שחייב אדם לומר בשם רבו פי' לא אמר שיעור קבין ולא אמר שיעור לוגין אלא מלא הין מים כמו שהתורה משערת בהין וחצי הין ורבו היינו משה רבינו ע"ה. פ"א כמו שקיבל מרבו ממש (ע"ז טז בגמרא) ויום גנוסיא הנה קטן נתתיך בגוים שאין מעמידין מלך בן מלך בזוי אתה מאד שאין להם לא כתב ולא לשון (גיטין פ בגמ') כתב לשם מלכות שאינה הוגנת מאי מלכות שאינה הוגנת זו שאין להם לא כתב ולא לשון. פי' היאך מלכות רומי מלכות שאינה הוגנת ואין להם כתב והלא אמר זו מלכות רומי שטבעה יצאת בכל העולם כולו וחזינן דאית ליה שני כתיבות הכי מסתבר דמלכות רומי נתחלקה לשני מלכיות אחת גדולה וטיבע' יוצאה בכל העולם כולו ויש לה כתב והיא הוגנת ואחת קטנה נקראין אלבני"זי ואינה הוגנת ואין לה כתב וגזרה הגדולה שיכתבו רבנן הגט לשמה ומשום שלומה תקנו מלכות בגיטין וגזרו שלא לכתוב הגט לשום שאינה הוגנת שמולכת עמה ביחד ולא לשום מלכות מדי ומלכות יון ולא לבנין הבית ולא לחרבנו כדמפרש טעמא (בכורות מ) ושנטל רוב המדבר של לשונו פי' היינו רוב הלשון שנפרד מן החיך התחתון שיכול לכפוף למעלה (קדושין כט) ר' אומר רוב המדבר שבלשונו (חולין קלז) רבי דוסא מתני ליה לבריה רחילין א"ל אתנייה רחילות א"ל כדכתיב רחלים מאתים אמר לו לשון תורה לעצמו ולשון חכמים לעצמו (ערכין טז) במערבא אמרי לישן תליתאי קטל תליתאי הורג למספרו ולמקבלו ולמספרין עליו היכי דמי לישנא בישא וכו' (בויקרא רבה בריש אמור אל הכהנים) למה נקרא שמו שלישי וכו' עד בימי שאול הרג וכו'. (בירושלמי בפ"ק דפיאה ובפסיקתא דפרה) אשכבה לוהטים זה דואג ואחיתופל שהיו להוטים אחר לשון הרע וכו' (נדה סא) האי לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא ליבעי למיאש ליה ליבעי בעלי חצים לא תלך רכיל תרגום ירושלמי לישן תליתאי: [הפלאה שבערכין]לשון א' שבת דף ט"ו. ועדיות פרק א' משנה א' הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שחייב אדם לומר בלשון רבו. פי' לא אמר שיעור קבין ולא שיעור לוגין אלא מלא הין מים כמו שהתורה משערת בהין וחצי ההין ורבו היינו משה רבינו עליו השלום. פירוש אחר כמו שקבל מרבו ממש עכ"ל. ז"ל רש"י שחייב אדם וכו' כלומר הין אינו לשון משנה אלא לשון תורה אלא כך שמעה מפי שמעי' ואבטליון. ורבותי מפרשים בלשון משה רבנו ולבי מגמגם שהרי בכמה מקומות לא הקפיד על כך עכ"ל. ובברכות דף מ"ז. אמר רב יהודה ברי' דרב שמואל בר שילת משמי' דרב אין המסובין רשאין לאכול עד שיטעם הבוצע יתיב רב ספרא וקאמר לטעום איתמר למאי נפקא מינה שחייב אדם לומר בלשון רבו לכאורה צריך ישוב דהא דחייב אדם לומר בלשון רבו כבר שנוי להדיא במשנה פרק א' דעדיות משנה ג'. וא"כ מאי קאמר למאי נפקא מיני' שחייב וכו' הלא גם לזה לא צרכינן דכבר נודע מהמשנ' הנ"ל. לכן מהנראה דבמשנה ה"א דהפירוש הוא בלשון רבו משה רבנו וכמו שפירש"י בשם רבותיו וכפירוש רבנו הערוך אבל אכתי לא ידעינן שחייב לומר בלשון רבו שלומד ממנו [ושאני משה דרב גוברי' עבודה זרה דף ח'. והוא רבן של כל ישראל] והשתא אמר הש"ס שפיר שחייב לומר כלשון רבו בכל רב ורב שלומד ממנו חייב לומר כלשונו. ולפ"ז יש ליישב פירוש עיין קונטריס סימן כ"ז: שם באות הנ"ל בכורות דף מ'. ושנטל רוב המדבר של לשונו. פירוש היינו רוב הלשון שנפרד מן החיך התחתון שיכול לכפוף למעלה עכ"ל. ע"ש מה שכתבתי על הגליון ובקידושין דף כ"ה:
לשון [בינדעל] (ב"מ כא) ואניצי פשתן ולשונות של ארגמן (ב"ב יט) וכי דרכן של בני אדם להטמין בלשונות של ארגמן דתניא (שבת מט) טומנין בגיזי צמר ובציפי צמר ובלשונות של ארגמן ובמוכין אגודות של צמר הטווי והצבוע. (עירובין צו) המוציא תכלת בשוק לשונות פסולה חוטין כשירין מאי שנא לשונות דפסולה דאמרינן אדעתא דגלימא צבעינהו:
לתא [גליק] (ב"מ קו) אמר ליה משום לתך הוא ואמאי הכא נמי נימא אי משום לתאי הוא (אמר בנימין פירש"י בשביל מזלי):
לתך [איין מאס] (שבועות מא) כור תבואה לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור (ב"מ קד) בית כור אני מוכר לך אע"פ שאינו אלא לתך הגיעו פי' הוא חצי כור וזהו חמשה עשר סאין והוא חמש איפות (אמר בנימין לשון מקרא זה ולתך שעורים):
לתת [איין ווייקען] (פסחים ל"ו) אי הכי מילתא נמי לתות פי' לשון שרייה: [הפלאה שבערכין]לתת פסחים דף ל"ו. אי הכי מילתת נמי נילתות פירוש לשון שריי עכ"ל. וז"ל רש"י פירוש לתיתה שורן במים מעט ולותשן במכתשת להסיר מורסני כדי שתהא סולתן נקיי' ע"כ. ובסנהדרין דף ה': כתב רש"י ד"ה מותר ללתות לשרות מעט במים ולכותשן במכתשת ולא חיישינן לחימוץ הואיל וכותשן מיד ע"כ. וחידוש קצת דבפסחים בכל הסוגיא דף ל"ו. וכן בדף מ'. לא נזכר דצריך לכתשן מיד אלא הואיל וחטין קשין אינן מחמיצין משמע התם וצריך ביאור. ולשון הרמב"ם פירוש לתיתה שבוללין החיטים במים: